addiction

כשהאוקסיקונטין והקלונקס היו שם בשבילי – סיפורה של ליאת, מטופלת במרכז הרפואי לטיפול תרופתי ארוך טווח

25.09.2024

הסיפור שלי ארוך, מזהירה מראש. הוא התחיל כשאובחן אצלי סרטן, כשהיתי בת 46. ככה ביום בהיר, בלי שום הכנה מראש, החיים עצרו מלכת.

אני ליאת. וכבר יש לי תקווה, אבל זה ממש לא החל כך. הסיפור התחיל עם קלונקס. בגלל החרדות מהמחלה (סרטן), רופא המשפחה רשם לי קלונקס. וזה באמת קצת הרגיע אותי כל פעם לכמה שעות. ואז החלו הטיפולים שלוו בכאבים בלתי אפשריים, באמת, היתי מוכנה לעשות הכל, ואני מתכוונת הכל, רק כדי להפסיק להרגיש כמו שהרגשתי.

נגד הכאבים קיבלתי אוקסיקונטין. הסבירו לי מראש שיש תופעות לוואי לאוקסיקונטין, ביניהן, עלולה להתפתח התמכרות, אבל לא היה לי אכפת, רק שלא יכאב לי.

היו ימים שהחרדה הכריעה אותי. תבינו, אני גרושה ואין לי ממש תמיכה משפחתית, ולא היה מי שיתמוך ויגיד לי – אני פה בשבילך ויהיה בסדר. אז הקלונקס היה שם בשבילי. אבל בשלב די מוקדם הוא הפסיק להשפיע, אז לקחתי עוד… ועוד ועוד. הוא כבר הפסיק לגמרי להשפיע. נשארתי עם החרדות, אבל לא יכולתי להפסיק עם הקלונקס, כי הגוף לי דרש אותו. אז המשכתי. אתם יכולים לנחש שבאופן דומה גם העלתי את המינונים של האקוסיקונטין. עוד ועוד ועוד.

משככי כאבים ותרופות מרשם


את הסרטן ניצחתי. אבל להתמכרות לאוקסי וקלונקס הפסדתי. והפסדתי את הילדים, הם עברו לגור עם בעלי לשעבר, כי פשוט… לא יכולתי.
ניסיתי להפסיק את האוקסי עם רופא המשפחה שלי. הוא עשה לי גמילה הדרגתית. אבל חוויתי כאלו כאבים וחרדות במהלך הפחתת המינון, שלא עמדתי בכך וחזרתי למינונים הקודמים. אל תשאלו איך השגתי. וכך עברו להם הימים, והרגשתי שאני לא חיה את החיים. מה הטעם להחלים מסרטן אם אני תלויה עכשיו בחומרים האלו.

פשיטת רגל. ראיתי את זה מגיע, אבל כבר לא יכולתי לעצור שום דבר והאמת כבר לא היה לי אכפת כמה מכות עוד אחטוף, פשוט הפכתי לזומבי.

חיפשתי באינטרנט אין ספור פעמים פתרון, אבל, כל מה שמצאתי היה מרכזי גמילה באלפי שקלים לחודש. ומי יכול לעמוד בהוצאה כזאת כשהוא בפשיטת גל וללא שום תמיכה?
למזלי למישהו אחד עוד היה אכפת. לגרוש שלי. יום אחד סימס לי מספר טלפון, ואמר תתקשרי. הם יעזרו לך. התקשרתי בחשש כי לא ידעתי במה מדובר, אבל מה כבר היה לי להפסיד.


הגעתי לאחד המרכזים לטיפול בהתמכרות למשככי כאבים שבסבסוד משרד הבריאות. שמעתי את עצמי אומרת "זהו, זה מה שנהיה ממך? מכורה כמו המכורים הקשים לסמים שבאים לטיפול בחסות המדינה?" אז נכנסתי בדלת של המרכז, ועשיתי אחורה פנה. לא עמדתי בבושה, הרגשתי כל כך עלובה.

למחרת בבוקר התקשרה בחורה בשם אירית. אירית המלאכית. היא התקשרה מהמרפאה לשאול מדוע ברחתי. נגע לי שהיה לה כל כך אכפת, כשאני היתי כל כך בקנטים, ולכן החלטתי לתת הזדמנות נוספת ובאתי לשמוע מה יש להם להציע.…

את פני קיבלה רופאה עם עיניים כחולות חודרות. אני לא יודעת אפילו למה המבט שלה נחרט בזכרון שלי כל כך חזק. היא ראיינה אותי קצת על מה שקרה לי ואמרה, שכן, בשמחה היא יכולה לעזור. היא נשמעה לי קצת קשוחה, אני ממש רעדתי כשהיא הסבירה, והיה לי אפילו קשה להקשיב לה. אבל אירית המלאכית גם דיברה איתי, ומשהו באכפתיות שלה השאיר אותי שם.

הם הציעו לי טיפול תרופתי תחליפי לאוקסיקונטין, תרופה בשם סובוקסון. אמרו לי שהיא גם כן ממכרת. "אז מה עשיתי בזה? מהתמכרות לאוקסי אעבור להתמכרות לסובוקסון? מה אני מפספסת או לא מבינה? ומה עם הקלונקס – גם יש תחליף? אפשר להאמין למה שהרופאה הזאת בכלל מספרת לי?".

נכנסתי קצת לפאניקה, כי רצו שאתחיל טיפול כבר למחרת, ושאתן להם על המקום תשובה אם אני רוצה או לא. הרופאה זיהתה שאני בפאניקה, והסבירה לי בסבלנות שוב איך היא מתכוונת לעזור לי. היא אמרה לי לא לדאוג בקשר לקלונקס, נתמודד איתו כשיגיע הזמן. והסבירה שסובוקסון אמנם הוא חומר ממכר, אבל פחות מאוקסיקונטין והוא משמש לגמילה, ואח"כ היא תסייע לי להגמל גם ממנו. אמרתי "בסדר, אתחיל טיפול", אבל לא באמת רציתי. אירית התקשרה שוב בבוקר לתזכר אותי, וזה מה שבסוף הכריע – ובאתי.


הם נתנו לי את התרופה במקום – זה מן פיסה שנראית כמו נייר דבק. טעים – זה לא. אבל מייד חשתי הקלה. וצלילות. זה כאילו נפקחו לי העיניים.

את הסובקסון התבקשתי ליטול כל יום ולבוא אחת לשבוע לביקורת רפואית ושיחה עם דריה, עובדת סוציאלית. לא כל כך הבנתי למה אני צריכה עובדת סוציאלית. אבל הם אמרו שזה חובה וחלק מהטיפול, אז נתתי לה צ'אנס.

בשיחות עם דריה הבנתי, שההתמכרות שלי היא לא רק פיסית. ושאולי במקום מסויים אני בכלל לא רוצה להגמל, כדי לא לחזור להיות אחראית בחיים, ובכלל, צפו ועלו לי חרדות ופחדים. אבל דריה הקשיבה. לא תמיד אמרה משהו, אבל כשאמרה זה תמיד נגע בי. והיתה את אירית. המזכירה המלאכית. שתמיד נתנה לי תקווה, והרופאה שלא וויתרה. וגם החלה תהליך הפחתה הדרגתית של קלונקס. דריה עזרה לי להתארגן עם פשיטת הרגל, ודחקה בי לארגן דברים נוספים בחיים שהתפרקו. והמשיכה להקשיב.

זהו. עברה שנה. ואתם בטח רוצים לשמוע שהחלמתי. אז חכו, עוד לא סיימתי את הטיפול. אבל חזרתי לחיות. והילדים עכשיו אצלי רוב הזמן. יש להם אמא. שלא שוכבת במיטה כל היום, ומסוגלת לעמוד ולבשל להם. ולהקשיב ולהיות נוכחת. אמא!

כרגע, אני כבר בלי קלונקס. אם יש לי חרדות אני משתמשת בכלים שנתנה לי דריה העובדת הסוציאלית בשיחות, ואני עדיין חשה חרדות לעיתים אבל מסבירה לעצמי שזה עובר ועושה דמיון מודרך, אני מתגברת! וסובוקסון? נטלתי תקופה לא קצרה מינון גבוה, ואז התחלתי להרגיש חוסר שקט. הרופאה אמרה ש… שזה הסימן להתחיל להוריד מינון. פחדתי מאוד אבל כבר סמכתי עליה, והסכמתי.

את המינון הורדנו ממש בהדרגה. לאט. לאט. לאט. היו רגעים שהספקות התגנבו – פחדים להתמודד עם העולם ללא רשת התמיכה של הסובוקסון. אבל כבר היתי נחושה שלא לוותר על כל מה שהשגתי. היום אני נוטלת מינון כמעט מינימלי, והתכנית היא שבעוד חודשיים אסיים ליטול גם את הסובוקסון באופן מוחלט

אני ליאת. ואני כבר לא זומבי. יש לי שוב חיים. אני יודעת שאצליח לסיים את התכנית. יהיו ימים שבטח יחסרו לי היחס של הצוות והמעטפת, אבל, דריה אמרה שתמיד היא זמינה בטלפון ואוכל להתקשר כשקשה.
אני מקווה שהסיפור שלי לא היה ארוך מידי בשבילכם, ושאולי תמצאו בו תקווה, כפי שאני מצאתי בקולה של אירית המלאכית.

תודה.

תפריט נגישות