המשפט "תלות אינה התמכרות" נראה פשוט לכאורה, ורוב אנשי המקצוע כנראה יסכימו איתו, אך ככל שנתעמק יותר בהבדלים בין שתי התופעות, תתגלה בפנינו תמונה מורכבת בהרבה.
ההבחנה בין תלות להתמכרות אינה מסתכמת רק בספירת קריטריונים מתוך ספר האבחנות (DSM), המשמש ככלי ראשוני . למעשה, קיים פער משמעותי בין העולמות הייחודיים הנלווים לכל אחת מהן, הן מבחינה חברתית והן מבחינה נפשית. פער זה מחייב אותנו לחשיבה מחודשת על תוכניות הטיפול ועל ההתאמה הייחודית הנדרשת לאוכלוסיית התלות.
בעבר, נהוג היה לתאר את המכור האופייני לאופיואידים כאדם המגיע מרקע סוציו-אקונומי קשה, נוטה לפעילות פלילית וצורך את החומר בצורה לא חוקית תוך הזנחת חייו האישיים. תפיסה זו התמקדה ב"בריחה מהמציאות הקשה״ ו"מילוי הבור הפנימי" כגורם מרכזי להתמכרות.
עם זאת, עליית השימוש בתרופות ומשככי כאבים אופיואידים (כמו קודאין, מורפיום, פנטניל) כטיפול רפואי בכאב גרמה לשינוי משמעותי בתמונה. כיום, רבים מהסובלים מתלות למשככי כאבי אופיואידים בשירותי הבריאות השונים מגיעים מרקע נורמטיבי לחלוטין, ופיתחו תלות כתוצאה משימוש לגיטימי בתרופות אלו. עבור מטופלים אלה, המטרה העיקרית היא חזרה לתפקוד תקין בחיי היומיום, ולאו דווקא בריחה מהמציאות.
הבנת ההבדלים בין אוכלוסיות אלה קריטית לבניית תוכניות טיפול יעילות. בעוד טיפול בהתמכרויות משלב לא פעם גישות סמכותניות, גבולות ברורים ופיקוח, עבודה עם אוכלוסיית התלות תטמון בחובה שפה דיאלוגית, הסברים פסיכו-חינוכיים על השפעת הטיפול האופיואידי ,ומתן מענה למורכבות הרגשית שנוצרה כתוצאה מהתלות.
למרבה הצער , לאורך השנים תוכניות הטיפול השונות לא היו מספיק מותאמות עבור אוכלוסיית התלות. כתוצאה מכך, רבים מהסובלים מכאב כרוני מצאו עצמם ללא מענה הולם לטווח הארוך. לאחר תקופת טיפול אופיואידי זמנית, הם נאלצו להתמודד עם התלות המוגברת שנוצרה ועם ההבנה כי טיפולים אלה אינם מיועדים לטיפול בכאב כרוני מתמשך.
הפתרון היחיד שנראה זמין עבורם עם התפתחות התלות היה מעבר למרכזי גמילה מסמים. אולם, מרכזי גמילה ומרכזים רפואיים לטיפול בהתמכרות לסמים תוכננו בעיקר עבור אוכלוסיית המכורים "הקשים", והכלים הטיפוליים שיועדו להם התגלו כהרסניים עבור הסובלים מתלות. כתוצאה מכך, מטופלים אלה נאלצו לבחור בין שתי אפשרויות קשות:
- טיפול במסלולים שיתייגו אותם חברתית ונפשית כמכורים ״כרוניים״: דבר שפוגע עמוקות בזהותם, בתפיסת העצמי וברווחתם הנפשית.
- הימנעות מטיפול: התמודדות עצמאית וקשה עם הגמילה מהאופיואידים, ללא הדרכה כיצד להתמודד בצורה יעילה יותר עם הכאב הכרוני.
מצב זה גרם לסבל רב ומנע מאוכלוסיית התלות לקבל את הטיפול המתאים לה.
לאור זאת במהלך השנים האחרונות הלכה וגברה ההבנה כי התאמת השירותים השונים לאוכלוסיית התלות הינה קריטית להצלחת הטיפול. מתוך עבודתנו בשטח בשנים אלה , עלו הדגשים הבאים שסייעו להצלחת הטיפול במסגרות הייעודיות שהוקמו:
- הדגשת התלות: ישנה חשיבות רבה להדגיש שמדובר בתלות, ולא התמכרות למשככי כאבים, על מנת להפחית את הסטיגמה ולעודד את המטופלים לפנות לעזרה. שימוש בשפה רגישה ובמונחים כגון ״תלות גוברת״ ו״צמצום תלות״ תוך הימנעות ממונחים בנוסח "מכור", "נקי" ו"גמילה", מדגיש שמדובר בתופעה שונה שאפשר להתמודד עמה ולשפר בהדרגתיות את המצב.
- תחליף אופיואידי – חלק מהמטופלים הסובלים מתלות נמנעים משימוש בבופרונופרין, תחליף אופיואידי ידוע, בגלל שתי סיבות עיקריות:
1. סטיגמה: קיימת תפיסה שגויה סביב שימוש בתחליפים אופיואידיים, ורבים חוששים להיחשב כ"מכורים כרוניים" אם יעשו זאת.
2. חוסר הבנה: רבים אינם מודעים לכך שבופרונופרין הוא כלי טיפולי יעיל המסייע רבות בתהליך ההתייצבות, צמצום התלות ושיפור סיכויי ההצלחה בטיפול.
לאור זאת, חשוב להבהיר למטופלים עם תחילת התהליך כי שימוש בבופרונופרין אינו מעיד על חומרת ההתמכרות. הבופרונופרין הינו כלי טיפולי יעיל ולגיטימי המסייע רבות בהחלמה ובהחזרת השליטה לחייהם. - טיפול משולב בקהילה: שילוב תוכניות טיפול להפחתת תלות במסגרת שירותי הבריאות הקהילתיים (קופות חולים, בתי חולים) מאפשר מענה יעיל יותר עבור אוכלוסיית התלות. תוכניות אלו מותאמות לצרכים
הייחודיים של אוכלוסייה זו, תוך התחשבות בחשיבות הסביבה הטבעית שלה (משפחה, חברים, קהילה) להצלחת הטיפול. גישה זו שונה מהטיפול במחלת ההתמכרות, שם נדרשת לעיתים קרובות התנתקות מהסביבה הטבעית ועבודה בקהילה סגורה. האגודה לבריאות הציבור מפעילה מרפאות לייעוץ וגמילה ממשככי כאבים במסגרת קופות החולים בדיוק למטרה זו. - התמודדות עם הכאב: סיוע למטופלים לחזור בהדרגה להתמודדות עם הכאב הכרוני הראשוני בצורה יעילה יותר, הן מבחינה המשאבים הטבעיים שברשותם והן מבחינה תרופתית.
- הקשבה ואמפתיה: גישה טיפולית המבוססת על הקשבה סבלנית ואמפתיה חיונית להבנת המצוקה הרגשית של אוכלוסייה זו וסיוע לה להתמודד. על אף שלרוב לא נמצא ״פתולוגיה אישיותית״ שהובילה לתלות אין זה אומר שלא נגלה תסכול, בושה וכאב רגשי כתוצאה מהתלות עצמה. התייחסות למימד רגשי זה הינה קריטית למטופל ולתחושה כי המטפל המתלווה אליו מכיר בנזקי התלות, במצוקה הרבה , ובצורך בתמיכה ובמענה רגשי הולם.
דן עמרם, עובד סוציאלי בתחום ההתמכרויות , מוביל תוכניות ייחודיות עבור אוכלוסיות הסובלות מתלות והתמכרות מטעם האגודה לבריאות הציבור.
