תיאבון בוקר ותיאבון אחר הצהריים ותגובות הורמוני המעי לתגרי ארוחה ועקה באנשים שמנים בעלי אכילה מופרזת וללא הפרעה זו

תיאבון בוקר ותיאבון אחר הצהריים ותגובות הורמוני המעי לתגרי ארוחה ועקה באנשים שמנים בעלי אכילה מופרזת וללא הפרעה זו

נתונים אחרונים מצביעים על כך ש-30% ומעלה מהאמריקאים שמנים. גורם תורם אפשרי יכול להיות מעבר מדפוס אכילה במשך שעות היום לאכילה מאוחר יותר ביום. מחקר אחד בבני אדם שהשתמש ביומן אכילה דיווח על מְלֵאוּת גבוהה יותר בבוקר מאשר בלילה, בו בזמן שמחקר אחר דיווח על דיכוי גדול יותר של הורמון  הגְרֶלין[1] לאחר ארוחה בבוקר לעומת ארוחה בלילה. השינוי במשך היממה (circadian) בגלוקוז ואינסולין מבוסס היטב על ראיות, כשהמחקרים מראים כי גלוקוז ואינסולין מגיעים לשיא בערב/בלילה וכי תגובות גלוקוז ואינסולין לארוחות זהות גבוהות יותר בערב מאשר בלילה. מחקרים אחרים דיווחו על שיאים בלילה של לפטין, וגרלין, על שיאים בערב של פפטיד דמוי-גלוּקָגוֹן 1 (glucagon-like peptide 1 – GLP-1) ומחזור יומי מוּנָע אנרגיה (קלוריות) של peptide YY (PPY). רמות GLP-1 לאחר הארוחה נמוכות יותר בערב/לילה מאשר במשך היום, בו בזמן שתגובות לפטין לארוחה גבוהות יותר בערב מאשר בבוקר. כל אלה מצביעים על שוני במשך היממה בהורמונים המגוּרים על ידי ארוחה.

גורמים תורמים אפשריים להשמנה הם אכילה מופרזת (binge eating) ועקה (stress). עשויים להיות הבדלים בהורמוני תיאבון בין שמנים בעלי אכילה מופרזת לשמנים ללא הפרעה זו. לדוגמא, נצפו רמות נמוכות יותר של גרלין בצום ו-30 דקות לאחר ארוחה באנשים בעלי אכילה מופרזת לעומת ביקורת. כמו כן, נצפתה עלייה בתחושת רעב ותשוקה לאכילה מופרזת לאחר סטרס בשמנים בעלי אכילה מופרזת לעומת אלה ללא הפרעה זו.

ההשפעות של עקה על תיאבון מתווכות בחלקן על ידי הורמון הקוֹרטיזוֹל. אנשים בעלי אכילה מופרזת מדווחים לעיתים קרובות על אירועי אכילה מופרזת לאחר סטרס. עלייה כרונית ברמות הקורטיזול עלולה להזיק, כיוון שהיא מזרזת הפרשת אינסולין, אשר מעודד אגירת שומן.

מחקר, שהתפרסם ב-International Journal of Obesity, בדק את ההשפעה של הזמן במשך היום ושל עקה על תיאבון ועל הרמות של הורמוני תיאבון בדם באנשים שמנים בעלי אכילה מופרזת וכאלה ללא הפרעה זו. נבדקו דירוגי תחושת תיאבון בהתייחס לארוחה נוזלית סטנדרטית ותִגְרֵי עקה (stress challenges) הן בבוקר והן אחר הצהריים/בערב. כמו כן, נבדקו דירוגי תחושת התיאבון בהתייחס לארוחה במזנון רב-פריטים שאפשר צריכת מזון עד לשובע (ad libitum).

למחקר גויסו שמנים בני 50-18 שנה בעלי אכילה מופרזת וללא הפרעה זו באמצעות פרסום מקומי וסריקה טלפונית. משתתפים לא הוכנסו למחקר אם דיווחו על: (1 (בעיות בריאותיות משמעותיות, כולל סרטן, סוכרת, יתר לחץ-דם או מחלת לב/כבד//מערכת העיכול; (2) הריון/הנקה, רגישות קיצונית לקור (Raynaud’s disease); (3) ניתוח בריאטרי[2] בעבר; (4) היסטוריה של צריכה מופרזת של אלכוהול/סמים (alcohol abuse/drug abuse), היסטוריה של תלות (dependence), הפרעת אכילה או מחלה פסיכיאטרית שהצריכה אשפוז; (5) שימוש בתרופה המשפיעה על משקל הגוף או שינוי בשימוש בתרופה כזו בשלושת החודשים האחרונים; (6) ווסת; (7) צריכת למעלה מ-3 משקאות אלכוהוליים/יום; (7) עישון סדיר או הפסקת עישון בששת החודשים האחרונים; (8) recreational drug use [שימוש בסמים ללא התוויה רפואית להשגת השפעות פסיכו-אקטיביות (השפעות על המוח)]; (9) טיפול לירידה במשקל.

בתחילת המחקר, המשתתפים חולקו, על פי Eating Disorder Examination, לשתי קבוצות: בעלי אכילה מופרזת וללא הפרעה זו. נמדד גובה והיקף מותניים של המשתתפים והם נשקלו. המשתתפים בחרו בטעם הנוזל הסטנדרטי (וניל, שוקולד, תות). ביום נפרד, נערכה להם בדיקה רפואית, כולל היסטוריה רפואית, אלקטרו-קרדיוגרמה (א.ק.ג), בדיקות דם בצום ובדיקות שתן לגילוי סמים, כדי להבטיח בריאות טובה מלבד השמנה. בנוסף, מולאו שאלונים לקביעת הרגלי אכילה, תיאבון ועקה, כמו Dutch Eating Behaviour Questionnaire, Emotional Eating Questionnaire, Perceived Stress Scale.

בביקור השלישי והרביעי במרווח של שבוע, שנבדלו בזמן הביקור (בוקר ואחר הצהריים), המשתתפים צרכו ארוחת נוזל סטנדרטי (600 מיליליטר, 608 קילוקלוריות), ואחריה עברו מבחן משולב חברתי ושל סטרס פיזיולוגי, ולאחר מכן אכלו ארוחה רבת פריטים עד לשובע. נלקחה דגימת דם במספר נקודות זמן [בתחילת המחקר ולאחר 10 (מיד לאחר הארוחה), 30, 60, 90 ו-120 דקות) לבדיקת ההורמונים, גרלין, PYY ו-GPL-1, וכן לבדיקת גלוקוז, אינסולין וקורטיזול. לפני כל בדיקת דם המשתתפים העריכו תחושת רעב ומלאות על סולם visual analog scale (סולם המשמש למדידת אפיונים או עמדות סובייקטיביים). דירוגי תחושת שובע ומלאות הושגו באותם מרווחי זמן. מבחן סטרס כלל הכנסת יד במים קרים (ב- C֯0) למשך 2 דקות והבעות הפנים של המשתתפים צולמו. נלקחו דגימות דם 10 דקות לפני המבחן, מיד לפני המבחן, 15 דקות ו-30 דקות לאחר המבחן. הערכות תחושת רעב ומלאות נערכו באותם מרווחי זמן. ארוחה רבת-פריטים עד לשובע סופקה 30 דקות לאחר מבחן הסטרס. היא כללה פיצה בינונית, 200 גרם דוריטוס צ'יפס, 250 גרם שוקולד צ'יפס, 210 גרם M&M ו-473 מיליליטר מים. המשתתפים נתבקשו לאכול עד לשובע ולהפסיק לאכול לאחר 4 שעות. נתקבלו דגימות דם ורוק לפני הארוחה ולאחר הארוחה. נערכו דירוגי תחושת רעב ומלאות. כמו כן העריכו המשתתפים עד כמה הם אהבו כל פריט מזון (liking), אם הם איבדו שליטה כאשר אכלו, ואם הם סברו שהארוחה שהם אכלו עכשיו דמתה לאכילה מופרזת טיפוסית. מֵכלי פריטי המזון נשקלו לפני הגשתם ולאחר האכילה על מנת להעריך את הכמות שנאכלה על ידי כל משתתף.

ממצאים

  • לשמנים בעלי אכילה מופרזת היה ניקוד גבוה יותר בממדי עקה, חרדה, דיכאון, אכילה מופרזת ותחושת רעב, וניקוד נמוך יותר בריסון קוגניטיבי (cognitive restraint) מאשר במשתתפים ללא הפרעה זו.
  • לפני צריכת הנוזל הסטנדרטי שתי הקבוצות הראו תחושת רעב גבוהה יותר ותחושת מלאות נמוכה יותר אחר הצהריים מאשר בבוקר.
  • צריכת הנוזל הסטנדרטי הביאה לירידה בתחושת הרעב ולעלייה בתחושת המלאות; הירידה בתחושת הרעב הייתה גדולה יותר מיד לאחר צריכת הנוזל הסטנדרטי אחר הצהריים בהשוואה לבוקר.
  • השטח מתחת לעקומה (area under the curve) של תחושת הרעב היה גדול יותר אחר הצהריים מאשר בערב; לזמני הארוחה לא הייתה השפעה על השטח מתחת לעקומה של תחושת המלאות.
  • לאורך כל נקודות הזמן צריכת הנוזל הסטנדרטי יצרה ירידות בתחושת הרעב ולעליות בתחושת המלאות. הירידה בתחושת הרעב הייתה גדולה יותר מיד לאחר הארוחה אחר הצהריים בהשוואה לזו שבבוקר.
  • לפני צריכת הנוזל הסטנדרטי בשתי הקבוצות רמות הגלוקוז היו נמוכות יותר אחר הצהריים מאשר בבוקר.
  • לפני צריכת הנוזל הסטנדרטי בשתי הקבוצות רמות האינסולין היו נמוכות יותר אחר הצהריים מאשר בבוקר.
  • השטח מתחת לעקומה (area under the curve) של גרלין היה גדול יותר אחר הצהריים מאשר בבוקר, בו בזמן שהשטח של PYY, גלוקוז ושל אינסולין היה קטן יותר אחר הצהריים מאשר בבוקר.
  • בשתי הקבוצות לאורך כל נקודות הזמן הן בבוקר והן אחר הצהריים, רמות הגרלין ירדו לאחר צריכת הנוזל הסטנדרטי, בו בזמן שרמות PYY, GLP-1, גלוקוז ואינסולין הראו עליות מידיות ולאחר מכן ירידות לרמות שעדיין היו גבוהות יותר מרמות הבסיס.
  • שתי הקבוצות לא נבדלו בריכוזים הבסיסיים במעבר ממצב למצב (בוקר, אחר הצהריים).
  • במשתתפים בעלי אכילה מופרזת לאורך כל נקודות הזמן, רמות הגרלין ההתחלתיות היו גבוהות יותר אחר הצהריים מאשר בבוקר, בו בזמן שבמשתתפים ללא הפרעה זו רמות הגרלין ההתחלתיות היו גבוהות יותר בבוקר מאשר אחר הצהריים.
  • לאחר צריכת הנוזל הסטנדרטי, בקבוצת השמנים בעלי אכילה מופרזת, רמות הגלוקוז נשארו גבוהות לזמן רב יותר מאשר בקבוצת המשתתפים ללא הפרעה זו, ורמות האינסולין עלו במידה קטנה יותר בתגובה לארוחה מאשר בקבוצת המשתתפים ללא ההפרעה.
  • בכל המשתתפים דירוג הסטרס עלה באופן חד בזמן מבחן הסטרס לאורך כל נקודות הזמן, בו בזמן שתחושת הרעב ירדה מיד לאחר מבחן הסטרס, וזאת לפני שעלתה במהירות לרמות הקודמות ואחרי זה עלתה לאט; תחושת מלאות ירדה מיד לאחר מבחן הסטרס, עלתה לאחר 15 דקות אחרי המבחן ואז ירדה באופן הדרגתי.
  • בקבוצת השמנים בעלי אכילה מופרזת נצפתה נטייה לתחושת שובע התחלתית נמוכה יותר אחר הצהריים מאשר בבוקר.
  • בקבוצת השמנים בעלי אכילה מופרזת השטח מתחת לעקומה של תחושת השובע היה קטן יותר אחר הצהריים מאשר בבוקר.
  • בשתי קבוצות המשתתפים רמות הקורטיזול הבסיסיים היו נמוכות יותר אחר הצהריים מאשר בבוקר, ואילו רמות הגרלין היו גבוהות יותר.
  • בשתי קבוצות המשתתפים רמות הקורטיזול עלו 15 דקות לאחר מבחן הסטרס וירדו לאחר 15 דקות הבאות הן בבוקר והן אחר הצהריים, מלבד אחר הצהריים בקבוצת בעלי האכילה המופרזת.
  • רמות הגרלין נטו ככלל לעלות לאחר מבחן הסטרס.
  • לאחר הארוחה רבת הפריטים במזנון, בשתי הקבוצות תחושת הרעב ירדה ותחושת המלאות עלתה הן בבוקר והן אחר הצהריים.
  • לאחר הארוחה רבת הפריטים במזנון, שתי הקבוצות לא נבדלו בדירוג בבוקר של 'עד כמה הם אהבו כל פריט מזון'; אחר הצהריים שמנים בעלי אכילה מופרזת דיווחו על דירוג גבוה יותר עבור פיצה מאשר משתתפים ללא הפרעה זו.
  • שתי הקבוצות לא נבדלו בדירוג הריסון; דירוגי אובדן שליטה ודמיון לאכילה מופרזת לא היו שונים בין בוקר לאחר הצהריים, אולם שניהם היו גבוהים יותר במשתתפים בעלי אכילה מופרזת.
  • דירוגי 'דמיון לאכילה מופרזת' היו בקורלציה חיובית עם צריכה קלורית וצריכת מזון מתובל בבוקר, ועם חטיפים אחר הצהריים.
  • מבחן הסטרס היה בקורלציה חיובית עם צריכת חטיפים בארוחה במזנון רב הפריטים בבוקר.

מסקנות החוקרים

ממצאי המחקר מצביעים על כך שבשמנים בעלי אכילה מופרזת רמות הורמוני תחושת השובע עשויות להיות נמוכות יותר במשך שעות אחר הצהריים/הערב ורמות הורמוני הרעב עולות לקראת הערב, ועשויות לעלות אף יותר לאחר חשיפה למצבי דחק (stressful situations). שעות הערב עשויות להוות זמן רגיש במיוחד לאכילה המושרית על ידי סטרס. צריכת סך האנרגיה של שתי הקבוצות בארוחת המזנון, החטיפים, מזונות מתוקים ומזונות מתובלים הייתה דומה, כלומר גרמה לאכילת-יתר גם בשמנים ללא הפרעת אכילה מופרזת, וזאת למרות ההבדלים ברמות ההורמונים.

משמעות ממצאי המחקר לגבי אנשים שרוצים להוריד את צריכת האנרגיה (קלוריות), במטרה לרדת במשקל, היא שעליהם להעביר את צריכת המזון למוקדם יותר ביום, כאשר מצופה דיכוי תיאבון ניכר יותר, וכמו כן עליהם להימנע מסטרס בערב. אסטרטגיות אלה עשויות להיות במיוחד לעזר בשמנים בעלי אכילה מופרזת. הן עשויות לסייע גם בהגברת מודעות אישית לנזקים גדולים יותר של אכילת-יתר ואינטראקציה עם סטרס בערב, ובעקבות כך לנקוט באמצעי מניעה, כגון טכניקות להורדת סטרס.

[1] גרלין – הורמון הנפרש בעיקר מהקיבה ומהמעי ומכונה לעתים קרובות 'הורמון הרעב'; הוא עובר דרך מחזור הדם למוח ושולח אותות למוח להגביר תיאבון, ועל ידי כך מגביר צריכת מזון; כמו כן, הוא מעודד אגירת שומן.

[2] ניתוח בריאטרי – טיפול באמצעות ניתוח בהשמנה חולנית (BMI הגבוה מ-40 ק"ג/מ2 או 35 בשילוב עם תחלואה נלווית להשמנה).

כתיבת תגובה

פנייה למשרה באגודה לבריאות הציבור

[כוכבית * הינה שדה חובה]

קובץ קורות חיים בפורמט pdf או word. גודל מקסימלי 2MB.