חשיבות השיקום מכרעת וממלאת תפקיד עיקרי בחזרתו של המכור לתפקוד מלא או חלקי, ביצירת איכות חיים טובה ומספקת, ובשמירת יציבות בטיפול ארוך טווח. לשיקום הגדרות רבות. אנו רואים בשיקום שילוב של הגדרות המייצגות בהתאמה את האג'נדה הטיפולית של הצוותים במרכזים לטיפול בהתמכרויות.
שיקום הוא מושג דינאמי המשתנה בהתאם לקדימויות חברתיות הניתנות לבני אדם עם נכויות ובהתאם למשקלן של אוכלוסיות מסוימות בקרב הנכים, כמו אוכלוסיית המתמודדים עם מחלות נפש או התמכרות. מהות השיקום נטועה בצורך להחזיר לאדם המוגבל את האחריות על חייו, ולאפשר לו למצות את יכולתו באמצעות שילובו בזרם המרכזי של החיים. דהיינו, מתן תעסוקה מתאימה ושימוש בשירותים הפתוחים בפני כלל האוכלוסייה.
על פי ביטר (1979 ,Bitter), שיקום הוא "תהליך המלמד את האדם לעזור לעצמו ולקחת אחריות על חייו. זהו תהליך הוליסטי המקיף מישורי חיים רבים, משפר את הדימוי העצמי ואת ההסתגלות האישית, מקטין תחושות תסכול וייאוש ומעצב עבור האדם תפקיד חברתי שנמנע ממנו עד כה."
רייט (1983 ,Wright) גורס כי שיקום הוא "תהליך דינאמי המתבסס על עבודת צוות רב-מקצועי, והמסייע לאדם לגלות, לשנות, ליצור או לממש את מירב הפוטנציאל האפשרי הטמון בו".
סאליבן (1999, Sullivan) טוען כי בתהליך שיקום מדובר ב"התערבות פסיכו-סוציאלית בסביבות החיים, התעסוקה והפנאי של צרכנים לשם קידום מיומנויותיהם והצהרה על זכותם להשתתף בצורה מלאה בתהליכים קהילתיים. האחריות לשיקומו של אדם מוגבל נחלקת בין עצמו לבין החברה בכדי לאפשר לו לחיות בקרבה ובאיכות חיים סבירה, על פי יכולותיו וצרכיו.
אנשים עם מוגבלויות נפשיות מסוגלים ללמוד מגוון מיומנויות פיזיות, רגשיות ואינטלקטואליות ללא תלות באבחנה שלהם. ככל שהאדם עם המוגבלות מיומן יותר, כך התוצאה השיקומית טובה יותר. התערבויות לפיתוח מיומנויות והתערבויות לפיתוח מערכות תמיכה משפיעות על תוצאת השיקום. מרכיב עיקרי בפרקטיקה של שיקום הוא הערכה תפקודית ולאו דווקא אבחון מצבו הנפשי של האדם (Anthony, Cohen & Farkas, 1990). כמו כן, טיפול תרופתי ארוך טווח הוא לרוב הכרחי, אך לעיתים נדירות יהיה רכיב מספק להתערבות שיקומית (המודל השיקומי לניהול מקרה).
אבני הדרך בשיקום מתמודדים עם התמכרות
- הבנה שהתמכרות היא מחלה. בהתבסס על המידע המחקרי והרפואי המקומי והבין-לאומי העדכני, ובהתאם לקביעת גופים מקצועיים שונים בעולם (דוגמת איגוד הפסיכיאטרים האמריקאים (APA), המכון הלאומי למצוינות קלינית (NICE) באנגליה ומנהל שירותי טיפול בהתמכרויות ובריאות הנפש בארה"ב (SAMHSA)), קובע משרד הבריאות כי: התמכרות היא מחלה מוחית כרונית בעלת מאפיינים הילקחותיים חוזרים ונשנים עם היבטים ביו-פסיכו-סוציאליים, המאופיינת בהתנהגות אובססיבית-קומפולסיבית לחיפוש אחר סמים, אלכוהול או חומרים פסיכו אקטיביים אחרים ונטילתם למרות התוצאות השליליות הנגזרות מכך. שילוב טיפול פסיכו-סוציאלי וטיפול שיקומי עם הטיפול התרופתי הוכח כמשפר באופן משמעותי את הפסקת השימוש עד להינזרות מוחלטת (abstinence total) הן מאופייטים והן מאלכוהול ומסמי רחוב אחרים. הטיפול המשולב תורם משמעותית להגדלת יכולת התפקוד של המטופל במעגלי החיים השונים: תעסוקה, משפחה וחברה, ובכך מאפשר את השיקום של המתמודדים עם מחלת ההתמכרות (מדיניות המחלקה לטיפול בהתמכרויות, 2014).
- ריפוי– גמילה פיזית/ מתן טיפול תרופתי: תהליך ראשוני העוזר למכור לקטוע את רצף השימוש בסמים/ אלכוהול ולהתפנות לטפל בתחומי חיים שהוזנחו בשל השימוש רב השנים.
- החלמה ושיקום– שילוב גישות טיפול שונות, בהן גישת ההחלמה המדגישה ותומכת בפוטנציאל של כל אדם להחלים. החלמה נתפסת כמסע אישי שמעורבים בו פיתוח תקווה, יצירת ביטחון אישי, גיבוש זהות ותדמית חיובית, יצירת מערכות יחסים תומכות ושייכות חברתית, פיתוח מיומנויות התמודדות, התפתחות אישית ומשמעות. מדובר בתהליך של גילוי וחידוש החוויה של העצמי הכוללת התפתחות וצמיחה. התהליך אינו ליניארי אלא מתואר כסדרה של התחלות קטנות וצעדים קטנים, תוך יכולת של המתמודד עם התמכרות לנסות, להיכשל ולנסות שוב. המטרה היא בניית תהליך ארוך טווח של ניהול הגמילה מחומרים בהתחשב בחוזקות, בחולשות, באיומים ובהזדמנויות הקיימות לרשות המתמודד עם המחלה.
- המודל הביו פסיכו סוציאלי (ICF) – המודל החברתי על מוגבלות רואה בהתמכרות בעיה חברתית. התמכרות אינה תכונה בלעדית של הפרט, אלא אוסף מורכב של תנאים שרבים מהם נוצרים ע"י הסביבה החברתית. ניהול בעיית ההתמכרות מצוי באחריותה הקולקטיבית של החברה כולה, הנדרשת לבצע שינוי בסביבה שיאפשר השתתפות מלאה של אנשים עם מוגבלות בכל תחומי החיים. מטרת השיקום במודל זה היא לשפר איכות חיים ולקדם השתתפות חברתית אל מול סטיגמה, התבדלות חברתית וניתוק, לקדם תעסוקה והשכלה אל מול עוני, אבטלה והזנחה. ניכר חוסר בנגישות למקורות תמיכה ולשירותים שונים. מערכות ממסדיות שונות אמורות לתת מענה טיפולי ושיקומי, אך בפועל מתקשות לעשות זאת ולעתים אף יוצרות מחסום להחלמה (Deegan, 2004).
