המונח 'תסמונת מטבולית'1 הוא הכינוי שניתן למקבץ גורמי סיכון למחלות קרדיו-ווסקולריות (מחלות לב וכלי הדם). הורדת השכיחות של התסמונת המטבולית היא בעלת משמעות רבה במניעת מחלות קרדיו-ווסקולריות.
צריכת מגנזיום2 בקרב אוכלוסיות העולם אינה מספקת. מגנזיום חיוני עבור מאות תהליכים פיזיולוגיים בגוף, כולל מטבוליזם הגלוקוז והאינסולין (ראה כתבה 'קקאו, שוקולד ובריאות'). קיימת עדות מחקרית כי לצריכת מגנזיום עשויה להיות השפעה מיטיבה על התסמונת המטבולית ומרכיביה האינדיבידואליים, כמו גם על סוכרת מסוג 2, אם כי ממצאי המחקרים אינם עקביים.
מטא-אנליזה, שהתפרסמה ב-Diabetic Medicine, אספה את המידע הקיים על הקשר בין צריכת מגנזיום בדיאטה לבין תסמונת מטבולית באוכלוסייה הכללית.
המטא-אנליזה כללה 6 מחקרי חתך עם כ-24,000 משתתפים בגיל 18 שנה ומעלה. בחמישה מתוך ששה המחקרים נכללו גברים ונשים ובמחקר אחד, נשים בלבד. לצורך הערכה תזונתית, שני מחקרים השתמשו בשאלון תדירות צריכת מזונות (Food frequency questionnaire ‒ FFQ), שלושה מחקרים השתמשו בשאלון שחזור צריכת מזון של 24 שעות (24-h diet recall questionnaire) ומחקר אחד השתמש ביומן אכילה של 3 ימים (3-day food diary). המשתתפים חולקו לאחוזונים על פי צריכת מגנזיום, והצריכה הגבוהה ביותר הושוותה לצריכה הנמוכה ביותר של המינרל.
ממצאים
בכל אחד מששת המחקרים הצריכה הממוצעת או החציונית של מגנזיום נעה בין 147 ל-423 מיליגרם ליום. בניתוח משותף של נתוני ששת המחקרים:
1. נמצא קשר הפוך בין צריכת מגנזיום לבין התסמונת המטבולית, כשהסיכון לתסמונת היה נמוך ב-31% באחוזון הגבוה בהשוואה לאחוזון הנמוך של הצריכה.
2. הסיכון לתסמונת מטבולית ירד ב-17% עם כל עליה של 100 מיליגרם בצריכה היומית של מגנזיום.
מסקנות החוקרים
ממצאי המטא-אנליזה מספקים עדות נוספת כי קיים קשר הפוך בין צריכת מגנזיום בדיאטה לבין השכיחות של התסמונת המטבולית. מוצע כי מגנזיום פועל במספר מנגנונים על מנת למנוע היארעות של מספר הפרעות בריאותיות המופיעות כתוצאה מהתסמונת המטבולית: (1) מגנזיום משפיע על מטבוליזם הגלוקוז וכמו כן מגביר את זיקת האינסולין לקולטן (receptor) שלו (ראה כתבה 'חלב, מוצרי חלב והשפעותיהם על בריאות האדם – חלק א');מחסור במגנזיום עלול, בין השאר, להביא לתנגודת לאינסולין3; (2) בהיותו קו-פקטור של האנזים ליפופרוטאין ליפאז4, מגנזיום משפיע על מטבוליזם השומנים וקליטתם בכבד; במחסור במגנזיום רמות השומנים בדם עולות ומהוות גורמי סיכון לסוכרת ומחלות קרדיו-ווסקולריות; (3) מגנזיום משפיע על מתווכי דלקת (inflammatory mediators) ועל שינויים מקדמי טרשת עורקים (proatherogenic changes) על ידי מניעת פעילותם; (4) מגנזיום מהווה קו-פקטור של האנזים אָדֶנוֹזין טריפוֹסְפַט, אשר בין השאר, מווסת את האנזימים בתהליך הגליקוליזה (פרוק גלוקוז ליצירת אנרגיה) ומעביר אנרגיה בין התאים; (5) מגנזיום משפיע על פעילות השריר החלק באמצעות וויסות הטרנספורט (מעבר) של יוני סידן; תפקיד סידן בכיווץ והרפיית שרירים תלוי בפעילות תוך-תאית קבועה של מגנזיום, לכן כיווץ השריר החלק בכלי הדם רגיש לשינויים בריכוזי מגנזיום; מנגנון זה יכול להסביר את קיום יתר-לחץ דם בתסמונת המטבולית שנצפתה בקרב אנשים עם מחסור במגנזיום.
מאחר שהמטא-אנליזה כוללת מחקרי-חתך בלבד, ואינה יכולה, על כן, להוכיח קשר סיבתי, דרושים מחקרים נוספים, במיוחד מחקרי עוקבה ארוכי טווח וניסויים קליניים אקראיים מבוקרים, על מנת לספק עדות חזקה יותר לקשר בין צריכת מגנזיום לבין הסיכון לתסמונת מטבולית ועל מנת לקבוע קשר סיבתי.
1 תסמונת מטבולית – מאובחנת כאשר שלושה מהתסמינים הבאים קיימים: רמות גלוקוז גבוהות בדם, השמנה ביטנית, יתר-לחץ דם, יתר-שומנים (טריגליצרידים) בדם ורמות נמוכות של HDL-כולסטרול (הכולסטרול 'הטוב') בדם.
2 צריכה מומלצת של מגנזיום לגברים, 420 מיליגרם ליום ולנשים 320 מיליגרם. מזונות עשירים במגנזיום כוללים, בין היתר, ירקות עליים ירוקים כהים (כמו תרד, כרוב ירוק), אגוזים וזרעים, דגים, סויה וקטניות בכלל, אבוקדו, בננות, תמרים, שוקולד מריר, קמח מחיטה מלאה ודגנים מלאים בכלל, יוגורט, חלב.
שתפו אותי
