אני נכה צה״ל, מתמודד עם פוסט טראומה. לפני 16 שנים כששמעתי את האזעקה הראשונה בחיי לא הצלחתי לזוז, כל מראות הלחימה חזרו אליי, והיום אני מבקר ומחזק פצועים. אני בן 40, בגיל 18 התגייסתי לנח״ל כחייל קרבי – זה היה החלום שלי מאז היותי ילד.
במהלך השירות ראיתי הרבה דברים קשים; חברים שנפצעו ונהרגו לידי. במבצע עופרת יצוקה אחת האזעקות תפסה אותי מחוץ לבית – קול האזעקה והפניקה של מי שהיה סביבי, גרמו לי להשתתק ולא הצלחתי לזוז במשך יותר מחצי שעה. כל המראות של הלחימה חזרו אלי ברגע. מאז אותו יום פחדתי לצאת לבד מהבית.
לאחר מאבק ממושך מול משרד הביטחון הוגדרתי כנכה צה״ל המתמודד עם פוסט טראומה וחרדה חברתית. עברתי טיפולים רבים בעיקר רגשיים, הביטחון העצמי שלי היה נמוך הגעתי למשקל של 100+ קילו. יום אחד המלווה שלי ממשרד הביטחון הציע לי לצאת לעבוד קצת, לא להרבה שעות, העיקר שאצא ואראה אנשים, וכך למדתי על קיומם של מפעלים מוגנים והגעתי למפרשים – באשדוד.
תחילה חששתי מאוד מהמפגש אך התקבלתי בסבר פנים יפות, שאלו בכל יום לשלומי, התעניינו במצבי הנפשי, נתנו לי עבודה ותפקיד בעל אחריות. עם הזמן הרגשתי יותר ביטחון, וממש חיכיתי להגיע למפעל. אני מקבל המון פידבקים וחיזוקים מצוות המפעל המוגן ומהמטפלת שלי מטעם משרד הביטחון.
לאחר ה-7.10 הרגשתי צורך ללכת ולחזק את החיילים הפצועים וכך התחברתי לחברים נוספים שהכרתי במהלך הטיפולים ויחד אנחנו מבקרים בבתי חולים ומעלים את המורל של החיילים. אני מספר להם את הסיפור שלי ומדגיש בפניהם שגם אם הכל נראה עכשיו חשוך וחסר תקווה, שידעו שתמיד יש אור בקצה המנהרה ולשם צריך להגיע.
