environment

מגנזיום בבריאות וחולי – חלק ג'

ד"ר פליציה שטרן, PhD RD | 
26.02.2019

פעילות מגנזיום במספר מחלות והפרעות בריאותיות – המשך

  1. מחלת לב כלילית (coronary heart disease) ואי-ספיקת לב (heart failure)– בחלק מהמחקרים האפידמיולוגיים אך לא בכולם נמצא קשר בין צריכת מגנזיום ורמתו בנסיוב לבין מחלת לב כלילית. במחקר האחיות (Nurses’ Health Study), מחקר עוקבה אמריקאי פרוספקטיבי ארוך-טווח, שהתפרסם ב-Journal of the American Heart Association, לאחר תקנון לגורמים מבלבלים ובכללם גורמי סיכון למחלת לב כלילית, צריכה גבוהה יותר של מגנזיום (למעלה מ-342 מיליגרם ליום) לא נמצאה כקשורה בסיכון לכלל מחלת לב כלילית ולמחלת לב כלילית לא-קטלנית (non-fatal) בהשוואה לצריכה הנמוכה ביותר (פחות מ-246 מיליגרם ליום). אולם בצריכה גבוהה יותר של מגנזיום הסיכון למחלת לב כלילית קטלנית (fatal) היה נמוך ב-36%. במחקר עוקבה אמריקאי אחר, ARIC, שהתפרסם ב-American Journal of Clinical Nutrition, משתתפים בעלי הרמות הנמוכות ביותר בדם של מגנזיום (כ-1.7 מיליגרם לדציליטר ומטה) בהשוואה לאלו בעלי הרמות הגבוהות ביותר (כ-2.2 מיליגרם לדציליטר ומעלה), היו בסיכון הגבוה ב-66% להיארעות מקרים חדשים של אי-ספיקת לב (incident heart failure) לאחר תקנון לגורמים אחרים של מחלות קרדיו-ווסקולריות. באותו מחקר,ARIC, שהתפרסם ב-American Heart Journal, הסיכון להיארעות מוות לבבי פתאומי (sudden cardiac death) היה נמוך כמעט ב-40% בקרב משתתפים ברביעון הגבוה ביותר של רמות המגנזיום בנסיוב בהשוואה לאלו ברביעון הנמוך ביותר. גם במחקר האחיות, שהתפרסם ב-American Journal of Clinical Nutrition, בהשוואה לרביעון הנמוך ביותר של צריכת מגנזיום (פחות מ-261 מיליגרם ליום), הסיכון למוות לבבי פתאומי היה נמוך יותר ב-37% ברביעון הגבוה ביותר של צריכת מגנזיום (למעלה מ-345 מיליגרם ליום), ובהשוואה לרביעון הנמוך ביותר של רמות המגנזיום בפלסמה (פחות מכ-1.9 מיליגרם לדציליטר), ברביעון הגבוה ביותר של רמות המגנזיום בפלסמה, (כ-2.1 מיליגרם לדציליטר) הסיכון למוות לבבי פתאומי נמצא כנמוך ב-77%. בניסוי קליני מבוקר קטן, שהתפרסם ב-Nutrition, Metabolism & Cardiovascular Diseases, תוספת של 300 מיליגרם מגנזיום ציטראט במשך 5 שבועות בחולי אי-ספיקת לב סיסטולית, בעלי רמות מגנזיום תקינות בדם, שיפרה את תפקוד החדר השמאלי ואת קצב הלב.
  2. שבץ מוחי– מטא-אנליזה, שהתפרסמה ב-American Journal of Clinical Nutrition, מציינת כי צריכת מגנזיום נמצאה כקשורה באופן הפוך עם גורמי סיכון לשבץ מוחי, כגון יתר לחץ-דם, תסמונת מטבולית וסוכרת מסוג 2. בניתוח משולב של נתוני 7 מחקרי עוקבה פרוספקטיביים נמצא כי כל עלייה של 100 מיליגרם ליום של מגנזיום קשורה בירידה ב-8% בסיכון כללי לשבץ מוחי, כשהסיכון לשבץ מוחי איסכמי (אוטם במוח) היה נמוך ב-9%, ולא נמצא קשר עם הסיכון לשטף דם במוח. מטא-אנליזה, שהתפרסמה ב-Nutrition, Metabolism & Cardiovascular Diseases, בצריכה הגבוהה ביותר של מגנזיום בהשוואה לצריכה הנמוכה ביותר, הסיכון לשבץ מוחי איסכמי היה נמוך ב-11%. ירידה בסיכון לשבץ מוחי בסדר גודל דומה (7%) לזה שבמטא-אנליזה, שהתפרסמה ב- American Journal of Clinical Nutrition, נמצאה גם במטא-אנליזה של 14 מחקרי עוקבה פרוספקטיביים, שהתפרסמה ב-BMC Medicine.
  3. אוסטאופורוזיס– צריכת מגנזיום נחקרה בהקשר לאוסטאופורוזיס ולשברים. סקירה, שהתפרסמה ב-Advances in Nutrition, מציינת כי הסממן הביולוגי (biomarker) היחיד של אוסטאופורוזיס המוכר על ידי מנהל התרופות והמזון האמריקאי (Food and Drug Administration – FDA) הוא צפיפות המינרלים בעצם. ממצאי המחקרים הינם מנוגדים, כשבחלק מהמחקרים נמצא קשר חיובי בין צריכת מגנזיום לבין צפיפות המינרלים בעצם, בחלקם רק בצוואר הירך ובשלד המתני (lumbar spine), כשבעוד באחרים לא נמצא קשר בין צריכת מגנזיום לבין צפיפות המינרלים בעצם. המספר המוגבל של המחקרים שבוצעו עד כה, בעיקר מחקרי מקרה-בקורת (case-control), מצביע על קשר הפוך בין רמות המגנזיום בנסיוב לבין אוסטאופורוזיס. סקירה שהתפרסמה ב-Nutrieints, מציינת כי מחסור במגנזיום תורם לאוסטאופורוזיס. תכולת המגנזיום בעצם יורדת עם הגיל. בנשים לפני הפסקת הווסת ולאחר הפסקתה, דווח על קשר בין רמות המגנזיום בנסיוב לבין צפיפות המינרלים בעצם. במחקר שנערך במרפאת חוץ של בית חולים בקרב נשים בגיל ממוצע של כ-80 שנה, ושהתפרסם ב-American College of Clinical Nutrition, רמות המגנזיום היו נמוכות יותר באופן מובהק בקרב נשים בעלות שיא צפיפות מינרלים בעצם הנמוך ביותר. גם בשורדי המשתתפים במחקר פְרֶֶמינְגְהָָם1 המפורסם, שהתפרסם ב-American Journal of Clinical Nutrition, דווח כי צריכה נמוכה של מגנזיום הייתה קשורה בצפיפות מינרלים קטנה יותר בעצם, וכמו כן, צריכה גבוהה יותר של מגנזיום הייתה קשורה בירידה קטנה יותר במסת  העצם. אולם, בסקירה ב-Nutrients, מצוין כי גם צריכה יתרה של מגנזיום עלולה להזיק. במחקר יוזמת הבריאות של נשים (Women’s Health Initiative Study), לנשים בחמישון הגבוה ביותר של צריכת מגנזיום, היארעות של שבר בפרק כף היד הייתה הגבוהה ביותר.

במטא-אנליזה של 12 מחקרים, שהתפרסמה לאחרונה ב-Osteoporosis International, לא נמצא קשר בין צריכת מגנזיום לבין שברים. נמצא קשר מובהק באופן גבולי בין צריכת מגנזיום לבין צפיפות המינרלים בצוואר הירך. לא נמצא קשר מובהק בין צריכת מגנזיום לבין צפיפות המינרלים בעצם בשלד המתני. צריכה גבוהה של מגנזיום לא נמצאה כקשורה בסיכון לשברים.

  1. סרטן– מטא-אנליזה, שהתפרסמה ב-Nutrition and Cancer, דנה בהשפעתו של מגנזיום על סרטן. מגנזיום הוא רכיב תזונה חשוב המגן מפני אתחול התפתחות סרטן (carcinogenesis), על ידי עידוד יציבות גֶֶנוׄׄמית (שומר מפני היווצרות מוטציות), השפעה על סינתזה של ה-DNA, מעורבות בתיקון נזקי ה-DNA, השפעה על מטבוליזם הגלוקוז, השפעה על וויסות שגשוג תאים ועל מות תאים (apoiptosis) ועל ידי הספקת הגנה מפני עקה חימצונית (oxidative stress). במטא-אנליזה שכללה 13 מחקרים אפידמיולוגיים, בצריכה גבוהה של מגנזיום, הסיכון לכלל מחלות הסרטן היה נמוך בכ-20%. ההשפעה הייתה בולטת במיוחד בנשים, בסרטן המעי הגס והחלחולת ובאוכלוסייה מערבית.
  2. מיגרנות וכאבי ראש– בסקירות, שהתפרסמו ב-Nutrients, ב-Journal of Neural Transmission ובסקירה מטעם מכון לינוס פאולינג שבאוניברסיטת אורגון בארה"ב, מצוין כי לאנשים הסובלים ממיגרנות חוזרות, ובמיוחד מיגרנות בתקופה שלפני הווסת, וכמו גם מאשכול כאבי ראש (cluster headaches) חוזרים יש בדרך כלל רמות נמוכות בדם של מגנזיום. מתן תוספי מגנזיום הוכח כמעלה את ריכוזי המגנזיום התוך-תאי, וממצא זה הביא להשערה כי תוסף מגנזיום עשוי לשפר את תדירות כאבי הראש וחומרתם, בשל מעורבותו במערכת העצבים, כולל השפעה על  סינתזה ושחרור של נוירוטרנסמיטורים. בסקירה, שהתפרסמה ב-Expert Reviews in Neurotherapeutics, נטען כי למחסור במגנזיום עלול להיות תפקיד חשוב בהתהוות כאבי ראש על ידי עידוד שינויים בגלים אלקטרופיסיולוגיים בקליפת המוח (cortical spreading depression), שינויים בהפרשת נוירוטרנסמיטורים, הגברת צבירה של טסיות הדם (platlet hyperaggragation) והתכווצות כלי-הדם. מגנזיום עשוי לפעול נגד כאבי הראש על ידי פעילות נוגדת התכווצות כלי-הדם, עיכוב צבירת טסיות דם, ייצוב ממברנות התאים וצמצום ייצור מתווכים יוצרי דלקת.

השימוש בתוספי מגנזיום בטיפול בכאבי ראש נחקר כאופציה פוטנציאלית פשוטה, זולה, בטוחה ונסבלת היטב. בשני ניסויים קליניים אקראיים מבוקרים כפולי-סמיות קטנים של מתן תוספי מגנזיום, אשר נערכו בסוף שנות התשעים של המאה קודמת חל שיפור בתדירות כאבי הראש וחומרתם, ובניסוי קליני אחד לא נצפתה השפעה של מגנזיום על המיגרנה. בניסוי קליני אקראי מבוקר כפול-סמיות, שהתפרסם בתחילת שנות האלפיים ב-Migraine Research, מתן 600 מיליגרם (300 מיליגרם פעמיים ביום) מגנזיום ציטראט במשך 3 חודשים לאנשים עם מיגרנה שיפר את תדירות כאבי הראש וחומרתם.

  1. דכאון (במובן של מצב רוח רע)– מגנזיום מגן על תפקוד המיטוכונדריה2 ומגביר איתותי נוירוטרנסמוטורים במוח, וגם מווסת כניסת סידן לנוירונים (עצבונים). סקירה שהתפרסמה ב-Critical Reviews in Science and Nutrition, מציינת כי ניסויים קליניים אחרונים מצביעים על כך שמתח נפשי (stress) כרוני גורם לנזק חמצוני לתפקוד המיטוכונדריה ולשומני הממברנות ולירידה בפעילות הנוגדת חימצון (antioxidant defense), דבר המביא לשיבושים באיתותי הנוירוטרנסמיטורים ובעיבוד המידע בסינפסות העצביות ובמעגלים המתווכים התנהגויות רגשיות (affective), קוגניטיביות, מוטוריות ושל מצבי רוח. מיטוכונדריות מהוות בקריות המפתח (key regulators) של איתותי הנוירוטרנסמיטורים בסינפסות העצבים בשילוב עם שינויים בתנועת הסידן. הרכב מתאים של חומצות השומן במוח מהווה גורם מפתח בשלמות (integrity) המבנית והתפקודית של ממברנות תאי המוח.

תוספת מגנזיום נחקרה, בין השאר,  גם כחלק מטיפול במחלות והפרעות בריאותיות שונות, כמו אסתמה, מחלת ריאות חסימתית כרונית, ירידה קוגניטיבית, היפראקטיביות והפרעות קשב וריכוז.

פעולות גומלין (interactions) בין מגנזיום לבין רכיבי תזונה אחרים

על פי סקירה, המתפרסמת באופן מקוון מטעם מכון לינוס פָּאוּלינג שבאוניברסיטת אורגון בארה"ב, למגנזיום עלולות להיות פעולות גומלין עם מספר רכיבי תזונה.

  1. אבץ– מינונים גבוהים מאד של אבץ בתוספי תזונה עלולים להקטין את ספיגת המגנזיום.
  2. סיבים תזונתיים– בניסויים במעבדה, עלייה גדולה מאד בצריכת סיבים נמצאה כמפחיתה ניצול מגנזיום. אולם, לא ברור עד כמה סיבים תזונתיים משפיעים על מצבו התזונתי של מגנזיום באנשים הצורכים דיאטות שונות מחוץ למעבדה.
  3. זרחן– מזונות רבים עתירי סיבים תזונתיים מכילים חומצה פיטית (ראה, כתבה 'סויה ומוצריה, תוספי סויה ובריאות –  חלק ג'), היוצרת תרכובות בלתי-מסיסות עם מינרלים, כמו סידן, ברזל, אבץ, נחושת ומגנזיום. כתוצאה מכך עלולה לקטון ספיגת המגנזיום מהמעי, כנראה על ידי קשירה של מגנזיום לקבוצות זרחן בחומצה הפיטית ויצירת תרכובות בלתי מסיסות.
  4. חלבון– צריכת חלבון עלולה להשפיע על ספיגת מגנזיום במעי. צריכה נמוכה מאד של חלבון (פחות מ-30 גרם ליום) נמצאה כקשורה בספיגה נמוכה יותר של מגנזיום, וצריכה גבוהה (93 גרם ליום) נמצאה כקשורה בספיגה טובה יותר של מגנזיום בהשוואה לצריכה נמוכה יותר (43 גרם ליום).
  5. ויטמין D וסידן– הצורה הפעילה של ויטמין D עלולה להגדיל במקצת את ספיגת המגנזיום. אולם, לא ברור אם ספיגת המגנזיום תלויה בוויטמין D כמו הספיגה של סידן וזרחן. במרבית המחקרים, לא נמצאה לצריכת סידן השפעה על ספיגת המגנזיום. במחקרים אחרים לצריכה גבוהה של עד 2000 מיליגרם לא הייתה השפעה על מאזן המגנזיום [(ההפרש בין צריכת מגנזיום לבין איבודיו (הפרשתו)] בגוף. אולם, צריכה גבוהה של למעלה מ-2600 מיליגרם ליום דווחה כמפרה את המאזן. ככלל, בצריכה של סידן ומגנזיום על פי המלצות ה- RDAאין דאגה לאינטראקציה ביניהם.

כל האנזימים המעורבים במטבוליזם ויטמין D דורשים מגנזיום. צריכה גבוהה של ויטמין D במחסור במגנזיום עלולה להביא להתכווצות שרירים, הסממן הראשון למחסור במגנזיום, כיון שהוא נשאב מהשרירים לצורך טיפול בעודפי ויטמין D.

  1. ברזל– מגנזיום עלול להקטין את ספיגת הברזל שמקורו בצומח (non-heme iron) ולא בהֶאם מהחי.

פעולות גומלין (interactions) בין מגנזיום לבין תרופות נבחרות

סקירות, שהתפרסמו ב-Nutritionוב-Nutrientsמתארות את האינטראקציות בין מגנזיום לבין תרופות.

  1. מגנזיום מפריע בספיגת דיגוֹׄקְסין (תרופה למחלת לב), ניטרוֹפוּרָנְטוֹאין (תרופה אנטיביוטית), ומספר סוגי תרופות נגד מלריה.
  2. בּיפוֹסְפָנָטים (תרופות נגד אוסטאופורוזיס) מגבירים הפרשת מגנזיום בשתן; מגנזיום מעכב ספיגת ביפוספנטים, כמו פוֹסָלָן ואַקְטֹונֶל, ועל כן יש ליטול מגנזיום בהפרש של שעתיים ביניהם.
  3. מגנזיום נמצא כמוריד את היעילות של כלוֹרפּרוֹמָזין (תרופת הרגעה), של פניצילאמין (תרופה נגד מחלת וילסון, שהיא מחלה תורשתית בה יש הצטברות יתר של נחושת בכבד), של תרופות נוגדות קרישת דם הניטלות דרך הפה, ושל קוינולון וטטרציקלין (תרופות אנטיביוטיות).
  4. מינונים גבוהים של מספר תרופות מְשָתְנות, כמו סְפּירוֹנוֹלַקְטוֹן ופוּסיד, הניטלות לאורך זמן, עלולים לגרום לדלדול מאגרי המגנזיום; שימוש ממושך בתרופות משתנות אחרות, התיאָזידים, גורם גם הוא לאובדן מגנזיום בשתן.
  5. שימוש ממושך (3 חודשים או יותר) במעכבי חומצה כלורית בקיבה (PPI proton pump inhibitors –) להורדת הפרשתה, עלול להגביר את הסיכון להיפּומַגְנֶזֶמיָה (רמות נמוכות של מגנזיום בדם).
  6. מספר סוגי תרופות אנטיביוטיות, כמו גֶנְטָמיצין, מגבירות הפרשת המגנזיום בשתן.
  7. תרופות כימותרפיות, כמו ציספּלטין, מגבירות הפרשת המגנזיום בשתן.
  8. תרופות לדיכוי המערכת החיסונית, כמו ציקלוספורין (נֶאוׄרָל או סַנְדימיוּן) מגבירות פי 3-2 הפרשת המגנזיום בשתן.
  9. תרופות אימונולוגיות נגד סרטן, כמו ציטוּקסמבּ, פוגעות בטרנספורט הפעיל של מגנזיום בכליה.

לסיכום, למגנזיום שפע של תפקידים בגוף, בעיקר בשל היותו קופקטור למספר רב מאד של אנזימים. מחסורים חמורים במגנזיום נדירים מאד, אולם קיימים מחסורים תת-קליניים (ריכוז מגנזיום בדם נמוך מ-1.8 מיליגרם לדציליטר), ומחסורים כאלה הנמשכים לאורך זמן עלולים להביא להתפתחות מחלות כרוניות ולהפרעות בריאותיות שונות. מחקרים באירופה ובארה"ב מצביעים על כך שצריכת המגנזיום נמוכה מההמלצות, כנראה בגלל צריכת תזונה מערבית, שאינה מגוונת ומאוזנת והכוללת, בין השאר, מוצרי מזון מעובדים.

מגנזיום מצוי בכמויות מספיקות במזון. בצריכה נבונה, מגוונת ומאוזנת של מזון, על פי פירמידת המזון, נצרוך כמות מספקת של מגנזיום.http://www.health.gov.il/Subjects/FoodAndNutrition/Nutrition/Adequate_nutrition/Pages/food_pyramid.aspx

ניתן לשקול תוספי מגנזיום, בהמלצת רופא, במקרים של תסמונות של ספיגה לקויה ובמצבי מחסור מאובחנים.

1מחקר פרמינגהם – מחקר עוקבה פרוספקטיבי מתמשך למחלות לב בקרב תושבי פרמינגהם (מסצ'וסטס), אשר החל בשנת 1948 וכעת חוקר כבר דור שלישי של המשתתפים.

2מיטוכונדריה – גופיפים בהם מיוצרת האנרגיה בתא.

תפריט נגישות