מחסור במגנזיום
על פי סקירה, המתפרסמת באופן מקוון מטעם מכון לינוס פָּאוּלינג שבאוניברסיטת אורגון בארה"ב, מחסור חמור במגנזיום נדיר ביותר בקרב אנשים בריאים הצורכים דיאטה מאוזנת, כיון שמגנזיום נמצא בשפע הן במזון מהצומח והן במזון מהחי, וכמו כן בגלל שהכליות מסוגלות להגביל את הפרשת המגנזיום כאשר צריכתו נמוכה.
המצבים הבאים מגדילים את הסיכון למחסור במגנזיום:
א. הפרעות במערכת העיכול – שלשול ממושך, מחלת קרון, תסמונות ספיגה לקויה של רכיבי תזונה מהמזון, מחלת צליאק, הסרה כירורגית של חלק מהמעי, דלקת מעיים כתוצאה מהקרנות.
ב. אובדן מגנזיום בשתן – סוכרת ושימוש ממושך בתרופות משתנות (diuretics) וגם תרופות רבות אחרות עלולים לגרום לאובדן מגנזיום בשתן.
ג. אלכוהוליזם כרוני – צריכה לקויה של מזון, הפרעות במערכת העיכול ואובדן מוגבר של מגנזיום בשתן תורמים לדלדול מאגרי המגנזיום בשתיינים.
ד. גיל – מספר מחקרים מצאו כי בזקנים יש צריכה נמוכה באופן יחסי של מגנזיום במזון, העלולה להגביר את הסיכון לדלדול מאגרי המגנזיום. כמו כן, ספיגת המגנזיום במעי יורדת עם הגיל והפרשת המגנזיום נוטה לעלות.
סקירה, שהתפרסמה ב-Advances in Nutrition, מציינת כי צריכת מגנזיום לקויה בבני אדם היא בעיקרה גבולית (marginal) עד בינונית (moderate), בין 50% לבין 90% מהמלצת ה-RDA, אשר עלולה להביא למחסור תת-קליני של מגנזיום. מחסור תת-קליני קשור במצבי דלקת כרונית, אשר מצדה קשורה בהתהוות טרשת העורקים ובמחלות כרוניות והפרעות בריאותיות שונות, כגון התסמונת המטבולית1. סקירה, שהתפרסמה ב-Journal of Trace Elements in Medicine and Biology, מציינת כי צריכה נמוכה של מגנזיום גורמת לשינויים במסלולים המטבוליים, אשר עלולים להגביר את הסיכון למחלות והפרעות בריאותיות, כגון יתר לחץ-דם, סוכרת מסוג 2, אוסטאופורוזיס ומיגרנות.
פעילות מגנזיום במניעה וטיפול במחלות והפרעות בריאותיות
על פי סקירות, שהתפרסמו ב-Advances in Nutrition וב-Nutrition, רמות מגנזיום נמוכות מצויות באוכלוסיות הצורכות דיאטות עתירות דגנים מעובדים (refined grains), שומנים וסוכרים. רמות מגנזיום נמוכות בדם עלולות להביא להתפתחות מחלות כרוניות והפרעות בריאותיות שונות, כולל תסמונת מטבולית ומרכיביה, תנגודת לאינסולין, סוכרת, יתר לחץ-דם (לחץ דם גבוה), יתר שומנים בדם (dyslipidemia) ומחלות קרדיו-ווסקולריות (מחלות לב וכלי-הדם). מטא-אנליזה של מחקרי עוקבה פרוספקטיביים, שהתפרסמה ב-BMC Medicine, מצאה קשר מנה-תגובה בין צריכת מגנזיום בתזונה לבין הסיכון למחלות קרדיו-ווסקולריות, סוכרת מסוג 2 ותמותה מכל הסיבות (ראה מאמר 'צריכת מגנזיום בתזונה והסיכון למחלות קרדיו-ווסקולריות, סוכרת מסוג 2 ותמותה מכל הסיבות: מטא-אנליזה של מנה-תגובה במחקרי עוקבה פרוספקטיביים'). לכן, למגנזיום תפקיד חשוב בשמירה על הבריאות.
להלן פעילות מגנזיום במספר מחלות והפרעות בריאותיות:
1. תסמונת מטבולית – עדות מחקרית הולכת וגדלה מראה את השפעת מגנזיום על הרמות בנסיוב של גלוקוז, HDL-כולסטרול ושומנים (triglycerides), כמו גם על לחץ הדם. לכן, למגנזיום עשוי להיות תפקיד חשוב בהתהוות התסמונת המטבולית, המהווה גורם סיכון למחלות קרדיו-ווסקולריות ולסוכרת מסוג 2. על פי מטא-אנליזה, שהתפרסמה ב-Nutrition וב-Diabetes Medicine, קיימת בספרות המקצועית מחלוקת לגבי הקשר בין צריכת מגנזיום בתזונה ורמותיו בדם לבין התסמונת המטבולית. במטא-אנליזה, שהתפרסמה ב-Diabetes Medicine, וכללה 6 מחקרי חתך, נמצא קשר הפוך בין צריכת מגנזיום לבין התסמונת המטבולית, כשהסיכון לתסמונת היה נמוך ב-31% באחוזון הגבוה בהשוואה לאחוזון הנמוך של הצריכה. מטא-אנליזה, שהתפרסמה שנתיים מאוחר יותר ב-Nutrition ושכללה 18 מחקרי חתך ומחקר עוקבה פרוספקטיבי אחד, מצאה גם היא קשר הפוך בין צריכת מגנזיום לבין התסמונת המטבולית. צריכה גבוהה יותר של מגנזיום הייתה קשורה בסיכון נמוך יותר ב-22% לתסמונת. אולם, המטא-אנליזה לא הצליחה למצוא קשר כזה בין רמות המגנזיום בנסיוב לבין הסיכון לתסמונת המטבולית. לעומת זאת, במחקר חתך מבוסס-אוכלוסייה, שהתפרסם ב-Acta Diabetologia, רמות נמוכות של מגנזיום בנסיוב ברביעון הנמוך ביותר היו קשורות בסיכון הגבוה כמעט פי 7 לתסמונת המטבולית מאשר באלו ברביעון הגבוה.
בניסוי קליני אקראי מבוקר כפול-סמיות2, שהתפרסם ב-Diabetes & Metabolism, נבדקה השפעת תוספת 382 מיליגרם מגנזיום ליום במשך 4 שבועות באנשים עם טרום-סוכרת [(prediabetes) – רמות גלוקוז גבוהות מ-100 מיליגרם לדציליטר עד פחות מ-126 מיליגרם לדציליטר] ובעלי רמות נמוכות בדם של מגנזיום (1.8 מיליגרם לדציליטר ומטה). תוספת מגנזיום הורידה את רמות הגלוקוז בצום ב-24.7 מיליגרם לדציליטר לעומת ירידה של 12.6 מיליגרם לדציליטר בקבוצת הביקורת. אינדקס התנגודת לאינסולין3 (HOMA-IR) גם הוא ירד יותר בקרב אלו שקבלו תוספת מגנזיום. כמו כן, שפרה תוספת המגנזיום עוד שני מרכיבים של התסמונת המטבולית, הטריגליצרידים ו-HDL-כולסטרול.
2. יתר לחץ דם (לחץ דם גבוה) – מגנזיום מעורב בוויסות לחץ הדם. במטא-אנליזה, שהתפרסמה לאחרונה ב-Nutritional Journal, מצוין כי הקשר בין מגנזיום לבין לחץ הדם אינו חד משמעי, כשבחלק מהמחקרים נמצא קשר הפוך ובאחרים לא. במטא-אנליזה זו, בניתוח משולב של נתוני 8 מחקרי עוקבה פרוספקטיביים, הסיכון ליתר לחץ-דם היה נמוך ב-8% בצריכת מגנזיום גבוהה לעומת צריכה נמוכה. כל עלייה ב-100 מיליגרם מגנזיום ליום נמצאה כקשורה בירידה ב-5% בסיכון ליתר לחץ-דם. בניתוח משולב של 4 מחקרים, הסיכון ליתר לחץ-דם היה נמוך ב-9% באופן גבולי ברמות הגבוהות ביותר של מגנזיום בנסיוב בהשוואה לרמות הנמוכות ביותר. במחקר יוזמת הבריאות של נשים (Women Health Initiative – WHI), שהתפרסם ב-American Journal of Cardiology, הסיכון ליתר לחץ-דם לאחר תקנון לגורמים מבלבלים4 (ערפלנים) כולל BMI, היה נמוך ב-10% בקרב נשים בחמישון הגבוה ביותר של צריכת מגנזיום, כולל תוספים (433 מיליגרם בממוצע ליום), בהשוואה לנשים בחמישון הנמוך ביותר של הצריכה (256 מיליגרם במוצע ליום), אולם לא נמצא קשר מובהק בין צריכת מגנזיום בתזונה בלבד לבין יתר לחץ-דם.
ממצאי מחקרים על השפעת תוספי מגנזיום על הורדת לחץ דם אינם עקביים. במטא-אנליזה של 20 ניסויים קליניים אקראיים מבוקרים, שהתפרסמה ב-American Journal of Hypertension, תוספת של מגנזיום בכמויות של כ-96-24 מיליגרם ליום, הורידה אך במעט את לחץ הדם. במטא-אנליזה של 22 ניסויים קליניים אקראיים מבוקרים, שהתפרסמה ב-European Journal of Clinical Nutrition, תוספת ממוצעת של 410 מיליגרם ליום (טווח של 973-126 מיליגרם) של מגנזיום במשך כ-11 שבועות (טווח של 3 עד 24 שבועות) הביאה לירידה בלחץ הדם הסיסטולי5 ב-4-3 מילימטר כספית, ובלחץ הדם הדיאסטולי6, ב-3-2 מילימטר כספית. ההשפעה הייתה גדולה יותר בתוספת מגנזיום הגבוהה מ-370 מיליגרם ליום. במטא-אנליזה של 34 ניסויים קליניים אקראיים מבוקרים, שהתפרסמה מספר שנים מאוחר יותר ב-Hypertension, תוספת חציונית של 386 מיליגרם (טווח של 296 עד 960 מיליגרם) מגנזיום במשך תקופה חציונית של 3 חודשים (טווח של 3 שבועות עד 6 חודשים), הורידה את לחץ הדם הסיסטולי ב-2 מילימטר כספית, ואת לחץ הדם הדיאסטולי, ב-1.78 מילימטר כספית. בנוסף, בניתוח משולב מיוחד של נתוני 27 מחקרים, נמצא כי תוספת של מגנזיום בכמות של 300 מיליגרם ליום במשך חודש אחד מספקת על מנת להעלות את רמות המגנזיום בנסיוב ולהוריד את לחץ הדם. הממצאים מצביעים על כך שניתן להמליץ על תוספי מגנזיום למניעת יתר-לחץ דם או כטיפול מלווה לתרופות נוגדות יתר לחץ-דם. תוספי מגנזיום עשויים לסייע בהורדת לחץ דם, במיוחד בחולים בעלי יתר לחץ דם אשר מאגרי המגנזיום שלהם מרוקנים בעקבות שימוש בתרופות משתנות (diuretics) או כאלה בעלי צריכה בלתי מספקת או שניהם.
החוקרים טוענים כי מספר מנגנונים יכולים להסביר את השפעת מגנזיום על לחץ הדם: א. השפעה ישירה על ייצור פרוסטציקלין7 ותחמוצת החנקן (nitric oxide – NO), הידועה כמרחיבת כלי-הדם; ב. וויסות הרפיית כלי דם תלוית-אנדותל וכזו שאינה תלויה בו; ג. הורדת התנגדות כלי-הדם לזרימת הדם ותגובתיותם (reactivity); ד. מניעת פגיעה בכלי-הדם באמצעות פעילותו הנוגדת חימצון ופעילותו הנוגדת דלקת.
3. סוכרת מסוג 2 – סקירה, שהתפרסמה ב-Nutrients, ומטא-אנליזה, שהתפרסמה ב-Nutrition, מציינות כי מחסור במגנזיום נצפה לעתים קרובות (47%-25%) בחולי סוכרת מסוג 2. הסיבות לכך כוללות צריכה לקויה, אובדן מוגבר בשתן ושלשולים כרוניים הקשורים בפגיעה מערכת העצבים האוטונומית, כמו הלב וכלי-הדם. מחקרי עוקבה פרוספקטיביים הצביעו על כך שאנשים בעלי צריכה גבוהה יותר של מגנזיום הם בסיכון הנמוך ב-47%-10% לפתח סוכרת מסוג 2. במחקר עוקבה פרוספקטיבי בקרב בריאים ואנשים עם טרום סוכרת, אשר התפרסם ב-Diabetes Care, לאחר תקנון לכל הגורמים המבלבלים, כולל צריכת אנרגיה וצריכת סיבים תזונתיים, צריכת מגנזיום בחמישון הגבוה ביותר של צריכה (צריכה חציונית של 395 מיליגרם ליום) הייתה קשורה בסיכון הנמוך ב-51% להיארעות סוכרת מסוג 2 בהשוואה לצריכה בחמישון הנמוך ביותר (צריכה חציונית של 235 מיליגרם ליום). בניתוח משולב של נתוני מטא-אנליזה של 23 מחקרי עוקבה פרוספקטיביים, שהתפרסמה ב-BMC Medicine, הסיכון לסוכרת מסוג 2 היה נמוך ב-26% בצריכה הגבוהה ביותר של מגנזיום בהשוואה לצריכה הנמוכה ביותר. כל עלייה ב-100 מיליגרם מגנזיום ליום, נמצאה כקשורה בירידה של 19% בסיכון לסוכרת מסוג 2. האגודה האמריקאית לסוכרת (American Diabetes Association) המליצה על מתן תוספי מגנזיום לחולי סוכרת בעלי רמות נמוכות של מגנזיום בדם. בהתאם להנחיות האחרונות של החברה למחקר מגנזיום (Association for Magnesium Research), חולי סוכרת נהנים מארבע השפעות מיטיבות של תוספי מגנזיום: א. השפעה על רגישות האינסולין; ב. פעולת-נגד סידן; ג. וויסות העקה (stress); ד. השפעה מייצבת על האנדותל.
החברה למחקר מגנזיום ממליצה לחולי סוכרת מסוג 2 על תוספת של 480-240 מיליגרם מגנזיום ליום.
ממצאי המחקרים על השפעות תוספי מגנזיום בסוכרתיים אינם עקביים. סקירה, שהתפרסמה ב- Diabetes, Obesity and Metabolism , כללה 14 ניסויים קליניים מבוקרים אשר בדקו השפעת תוספת מגנזיום על סוכרת מסוג 2. מרבית המחקרים דיווחו שתוספת מגנזיום לא שיפרה טוב יותר את איזון הסוכרת מסוג 2 מאשר זה שהתקבל בקבוצת הביקורת. מתוך 13 מהמחקרים שמטרת תוספת המגנזיום בהם הייתה להוריד את רמות הגלוקוז בדם, חל שיפור ברמות הגלוקוז רק בשלושה מהם. בשני מחקרים מתוך ה-11 שבדקו המוגלובין מסוכרר (HbA1C), חל שיפור לאחר תוספת המגנזיום. שיפור ברמות האינסולין חל רק במחקר אחד מתוך 4 שבדקו את רמותיו. ממצאים אלה נוגדים ממצאים של מחקרים קודמים שבדקו את הקשר בין מגנזיום לבין סוכרת מסוג 2. החוקרים טוענים שאחד מההסברים יכול להיות משך תקופת מתן תוספת המגנזיום, שארך לא יותר מ-6 שבועות בכ-50% מהמחקרים. חשוב לציין, שרק בשני מחקרים אשר נערכו במשך 16 שבועות בקרב אנשים בעלי המוגלובין מסוכרר גבוה ובעלי הרמות הנמוכות ביותר של מגנזיום בדם, תוספת מגנזיום הייתה יעילה בהורדת רמות הגלוקוז בצום ורמות ההמוגלובין המסוכרר. חוסר היעילות של תוספת המגנזיום ביתר המחקרים מוסברת גם בכך שהמחקר נערך בחולי סוכרת שמשך המחלה שלהם היה גבוה מ-10 שנים, תקופה ארוכה אשר בה יכלו לחול שינויים פיסיולוגיים רבים.
4. מחלות קרדיו-ווסקולריות (מחלות לב וכלי-הדם) – פעילויותיו של מגנזיום כנוגד יתר לחץ-דם (antihypertensive), כמונע הפרעות קצב (antidysrhytmic), כנוגד דלקת (anti-inflammatory) וכמונע קרישת דם (anticoagulant), עשויות להיות בעלות תועלת במניעת מחלות קרדיו-ווסקולריות ובטיפול בהן. סקירה, שהתפרסמה ב-Journal of Trace Elements in Medicine and Biology, טוענת כי במספר ניכר של מחקרים צוין כי למגנזיום תפקיד חשוב בהתהוות מחלות קרדיו-ווסקולריות. במטא-אנליזה של מחקרי עוקבה פרוספקטיביים, שהתפרסמה ב-American Journal of Clinical Nutrition, בניתוח משולב של נתוני 11 מחקרים, נמצא כי כל עלייה ברמות המגנזיום בדם ב-0.49 מיליגרם/דציליטר, קשורה ב-ירידה ב-30% בסיכון למחלות קרדיו-ווסקולריות. בנוסף, בניתוח משולב של 4 מחקרים נמצא כי כל עלייה ברמות המגנזיום בדם ב-0.49 מיליגרם/דציליטר, קשורה בסיכון הנמוך ב-33% לתמותה ממחלות לב איסכמיות8. כמו כן, על פי ניתוח משולב של נתוני 11 מחקרים, כל עלייה של 200 מיליגרם ביום בצריכת מגנזיום, קשורה ב-: (1) סיכון הנמוך ב-13% למחלות קרדיו-ווסקולריות; (2) סיכון הנמוך ב-22% למחלות לב איסכמיות, אך לא לתמותה ממחלות אלה. החוקרים ציינו, כמו אחרים, מספר מנגנונים אפשריים להשפעות המיטיבות של מגנזיום על המערכת הקרדיו-ווסקולרית: (1) הגברת הפעילות הביולוגית של תחמוצת החנקן (nitric oxide – NO), הידועה כמרחיבת כלי-הדם; (2) שיפור במטבוליזם הליפידים (טריגליצרידים, LDL-כולסטרול ו-HDL-כולסטרול); (3) וויסות דלקת מערכתית (regulation of systemic inflammation); (4) עיכוב תפקודן של טסיות הדם.
על פי סקירה, שהתפרסמה ב-Journal of Trace Elements in Medicine and Biology, במחקרים רבים קיימת מחלוקת לגבי הקשר בין מגנזיום לבין תמותה ממחלות קרדיו-ווסקולריות. אולם, על פי ניתוח משולב של נתוני 9 מחקרי עוקבה פרוספקטיביים, הסיכון לתמותה ממחלות קרדיו-ווסקולריות נמוך ב-14% בצריכה הגבוהה ביותר של מגנזיום בהשוואה לצריכה הנמוכה ביותר.
המשך הדיון במגנזיום מובא בחלק ג'.
1תסמונת מטבולית – מאובחנת כאשר קיימים שלושה או יותר מהתסמינים הבאים: רמות גלוקוז גבוהות בדם, השמנה ביטנית, יתר-לחץ דם, יתר-שומנים (טריגליצרידים) בדם ורמות נמוכות של HDL-כולסטרול (הכולסטרול 'הטוב') בדם.
2ניסוי קליני כפול-סמיות – ניסוי בו לא המשתתפים ולא החוקרים יודעים מי מקבל את הטיפול הנבדק.
3אינדקס התנגודת לאינסולין – שיטה לכימות התנגודת לאינסולין ותפקוד תאי ביתא בלבלב. האינדקס מחושב על ידי הכפלת ריכוז הגלוקוז בצום בריכוז האינסולין וחילוק ב-22.5.
4גורם מבלבל (confounder) – גורם חיצוני הקשור באופן ישיר או באופן בלתי ישיר הן לגורם התלוי (הגורם הנחקר) והן לגורם הבלתי תלוי (הגורם המשפיע).
5לחץ דם סיסטולי – הלחץ הנמדד כאשר החדר השמאלי של הלב מתכווץ ודוחף את הדם בכיוון אברי הגוף; זהו הערך הנמדד העליון של לחץ הדם.
6לחץ דם דיאסטולי – הלחץ הנמדד כאשר הלב מתרחב, נמצא במצב הרפיה וחדריו מתמלאים בדם; זהו הערך הנמדד התחתון של לחץ הדם.
7פרוסטציקלין – פרוסטגלנדין (חומר דמוי-הורמון) המיוצר על ידי דופן כלי-הדם ומתפקד כחומר נוגד קרישה וכמרחיב כלי-הדם.
8מחלת לב איסכמית – מחלת לב הגורמת להיצרות העורקים הכליליים המביאה להספקה לא מספקת של דם ללב.
