אשלגן בבריאות וחולי – חלק ג'

פעילות אשלגן במניעה וטיפול במחלות והפרעות בריאותיות – המשך

4. בריאות העצם – קיימות עדויות מעורבות לגבי תועלת האשלגן לבריאות העצם. סקירה, שהתפרסמה ב-Advances in Nutrition , טוענת כי ההשערה המְקוּדמת ביותר לגבי ההשפעה המיטבית של האשלגן על בריאות העצם היא באמצעות השפעתו על מאזן חומצה-בסיס. מחקרים תצפיתיים מצביעים על כך שצריכה מוגברת של אשלגן שמקורו בפירות וירקות קשורה בצפיפות מינרלים גבוהה יותר בעצם. עדות זו יחד עם עדות ממחקרים מטבוליים ומספר ניסויים קליניים מרמזת על כך שאשלגן שמקורו בתזונה עשוי לשפר את בריאות העצם. מלחי אשלגן בסיסיים הנוצרים בעקבות עיכול פירות וירקות סותרים את ה-pH[1] החומצי הנובע מצריכת דיאטה מערבית העשירה בבשר ודגנים ודלה בפירות וירקות, ומקטינים את אובדן הסידן מהעצם. בנוסף, אשלגן מגביר ספיגה חוזרת של סידן בכליה. בסקר קוריאני לאומי של בריאות ותזונה בקרב גברים בני 50 ומעלה ונשים לאחר הפסקת הווסת, שהתפרסם ב-Osteoporosis International, בצריכת אשלגן בשלישון הגבוה בהשוואה לשלישון הנמוך (בגברים למעלה מכ-3640 מיליגרם/יום לעומת פחות מ-2,450 ובנשים למעלה מכ-2900 מיליגרם/יום לעומת פחות מכ-1,840 מיליגרם/יום) הייתה קשורה בצפיפות מינרלים גבוהה יותר בעצם (עמוד השדרה המותני, כלל צפיפות המינרלים בירך וצפיפות המינרלים בצוואר הירך). באוכלוסייה זו צריכת פירות וירקות גבוהה יותר בשלישון הגבוה בהשוואה לשלישון הנמוך (גברים כ-17 מנות /יום לעומת כ-12 מנות ליום; נשים כ-15 מנות/יום לעומת כ-12  מנות/יום). במחקר בריטי שעקב אחר המשתתפים מלידתם, ושהתפרסם ב-Journal of Bone and Mineral Research, בנשים עלייה בניקוד דפוס דיאטה העשיר בחלבון, סידן ואשלגן (ללא עליה בצריכת הקלוריות) בין גיל 36 שנה לבין 60 שנה ובין 60 שנה לבין 64 שנה, הייתה קשורה בצפיפות מינרלים גבוהה יותר בעצם. הקשרים היו חזקים יותר לגבי המקומות המועדים יותר לשברים אוסטאופורותיים (השלד והירך).  דפוס הדיאטה היה קשור, בין השאר, בצריכה גבוהה יותר של פירות וירקות. בגברים לא נמצא קשר בין דפוס הדיאטה לבין צפיפות המינרלים בעצם.
5. וויסות גלוקוז בדם וסוכרת מסוג 2 – סקירה, שהתפרסמה ב-Nutrients, דנה בקשר בין אשלגן לבין אי-סבילות לגלוקוז, רגישות לאינסולין ולסוכרת. כיוון שאשלגן דרוש להפרשת אינסולין מתאי הלבלב, היפוקלמיה (רמות נמוכות של אשלגן בדם) פוגעת בהפרשת אינסולין ועלולה להביא לאי-סבילות לגלוקוז. מספר מחקרים תצפיתיים במבוגרים מצאו קשרים בין צריכה נמוכה של אשלגן או רמות נמוכות של אשלגן בסרום או בשתן לבין רמות גבוהות יותר של גלוקוז בצום, תנגודת לאינסולין ושיעורים גבוהים יותר של סוכרת מסוג 2. במחקר עוקבה Cardiovascular Health Study, שהתפרסם ב-Journal of Gerontology Medical Sciences, בהשוואה למשתתפים בעלי צריכת אשלגן ברביעון הגבוה ביותר (למעלה מכ-3,960 מיליגרם/יום), למשתתפים בעלי צריכת אשלגן ברביעון הנמוך ביותר של אשלגן (כ-2520 מיליגרם/יום ופחות) היו רמות גבוהות יותר של גלוקוז שעתיים לאחר העמסת סוכר, רמות גבוהות יותר של אינסולין ורגישות נמוכה יותר לאינסולין. כמו כן, משתתפים בעלי ריכוזים בסרום של אשלגן נמוכים מ-0 mEq/L וכאלה בעלי ריכוזים בין 4.0 לבין ריכוז נמוך מ-4.5 mEq/L, היו רמות גבוהות יותר של גלוקוז שעתיים לאחר העמסת סוכר, רמות גבוהות יותר של אינסולין ורגישות נמוכה יותר לאינסולין. בנוסף, משתתפים ברביעון הנמוך ביותר של צריכת אשלגן היו בסיכון הגבוה ב-13% באופן לא מובהק לסוכרת מסוג 2. במחקר עוקבה (Atherosclerosis Risk in Communities – ARIC), שהתפרסם ב-Archives of Internal Medicine, במשך מעקב אישי (in-person) בן 9 שנים, בהשוואה לריכוזי אשלגן בדם תקינים גבוהים (5.0-5.5 mEq/L), בריכוזים הנמוכים מ-4.0 mEq/L, ריכוזים של 4.0 עד פחות מ-4.5 mEq/L וריכוזים של 4.5 עד פחות מ-5.0 mEq/L היו קשורים בסיכון הגבוה ב-64%, 64% ו-39%, בהתאמה להיארעות מקרה חדש של סוכרת מסוג 2. לאחר הוצאה מניתוח הנתונים של כל המשתתפים שהיו מטופלים בתרופות משתנות, תרופות נגד יתר לחץ-דם ותוספי אשלגן או מגנזיום, הסיכון להיארעות מקרה חדש של סוכרת מסוג 2 עלה בריכוזים בדם של אשלגן הנמוכים מהריכוזים התקינים הגבוהים, כשהסיכון הגבוה ביותר (גבוה מ-57%) היה בריכוז הנמוך ביותר (4.0 mEq/L). במחקר עוקבה [Coronary Artery Risk Development in Young Adults (CARDIA)] של אותם החוקרים, שהתפרסם ב-Diabetologia, משתתפים בעלי ריכוזים בשתן (סמן לצריכת אשלגן) בחמישון הנמוך ביותר בהשוואה לריכוזים בחמישון הגבוה ביותר, היו בסיכון הגבוה פי למעלה מ-2 לאירוע חדש של סוכרת מסוג 2. לאחר הוצאת משתתפים שנטלו תרופות משתנות, הסיכון היה גבוה פי כ-3.6. כיוון שמרבית המחקרים, שבחנו את הקשר בין אשלגן לבין הסיכון לסוכרת היו בעלי אופי תצפיתי, דרושים ניסויים קליניים על מנת להבהיר את השפעת צריכת אשלגן ורמותיו בסרום על הסיכון לסוכרת.
6. תסמונת מטבולית[2] – מחקרים מעטים דנו בקשר בין אשלגן לבין תסמונת מטבולית. בסקר בריאות ותזונה לאומי קוריאני, שהתפרסם ב-PLoS One, בהשוואה לצריכת אשלגן בכמות של 4,500-3,500 מיליגרם/יום, צריכה בכמות של 2,500-1,500 מיליגרם/יום הייתה קשורה, בקרב נשים, בסיכון הגבוה ב-29% לתסמונת מטבולית. הסיכון היה גבוה ב-40% בקרב נשים שצרכו אשלגן בכמות הנמוכה מ-1,500 מיליגרם/יום. בקרב גברים לא נמצא קשר בין צריכת אשלגן לבין התסמונת המטבולית. במחקר חתך סיני מבוסס אוכלוסייה (גברים ונשים בגיל 40 ומעלה), שהתפרסם ב-Clinical Nutrition, רמות בסרום של אשלגן ברביעון הנמוך (mEq/L 54-3.85) בהשוואה לרביעון הגבוה (4.40-5.50 mEq/L), הייתה קשורה בסיכון הגבוה ב-48% לתסמונת המטבולית. בסקר סיני לאומי של בריאות ותזונה, שהתפרסם ב-British Journal of Nutrition, יחס של צריכת נתרן: אשלגן ברביעון הגבוה (4.33) בהשוואה ליחס ברביעון הנמוך (1.98) היה קשור בסיכון הגבוה ב-60% לתסמונת מטבולית. במתא-אנליזה, שהתפרסמה ב-Nutrients, הצריכה הגבוהה ביותר של אשלגן הייתה קשורה בסיכון הנמוך ב-25% לתסמונת מטבולית.

תופעות לוואי של עודף אשלגן

סקירה, שהתפרסמה ב-Journal of the American Society of Hypertension, מציינת כי באנשים בריאים בעלי תפקוּד תקין של כליות, צריכה גבוהה מהכמות המומלצת של אשלגן הינה בטוחה, כיוון שעודף אשלגן מופרש על ידי הכליות. אולם, באנשים עם ירידה בתפקוד הכליות, הפרשת האשלגן היא פגומה, ולכן מומלצת צריכה נמוכה מהמומלצת, כדי למנוע התפתחות היפרקלמיה[3] על תוצאותיה המזיקים לבריאות.

הן היפוקלמיה והן היפרקלמיה חייבות להיות מנוטרות (monitored), בגלל הקשר שלהן לסיכונים קרדיו-ווסקולריים. הביטויים הקליניים של היפרקלמיה דומים לאלו של היפוקלמיה וכוללים פגיעה בעצב-שריר ((neuromuscular, כמו חולשת שרירים ושיתוק, כאבים בחזה, כשלון נשימתי ושינויים באלקטרו-קרדיוגרם (א.ק.ג). בסקירה המתפרסמת ב-Metal Ions in Life Sciences, מצוין כי ברמות אשלגן בדם הגבוהות מ-10 mEq/L, השינויים במוליכות הלב עלולים להביא לכך שהלב אינו שולח באופן זמני דחפים חשמליים אשר מעוררים את התכווצות הלב (sinus arrest), לקצב לב מוגבר (tachycardia), לפרפור חדרים (ventricular fibrillation) ודום לב (cardiac arrest).

פעולות גומלין (interactions) בין אשלגן לבין תרופות נבחרות

הסקירות של המכון הלאומי האמריקאי לבריאות (NIH) ושל מכון לינוס פָּאוּלינג שבאוניברסיטת אורגון בארה"ב מציינות כי מספר תרופות עלולות להשפיע על מצב האשלגן באופן שעלול להיות מסוכן.

1. תרופות לטיפול ביתר-לחץ דם ואי-ספיקת לב העלולות לגרום להיפרקלמיה בחולים הנוטלים תוספי אשלגן:א. מעכבי Angiotensin converting enzyme. בין התרופות הרשומות כיום בישראל: קפטופריל, אנלפריל ורמיפריל.
   ב. חוסמי הקולטן לאנגיוטנסין (Angiotensin receptor inhibitor). בישראל משווקות 3 תרופות: לוסרטן, ואלסרטן וקנדסרטן.
   ג. משתנים אוגרי אשלגן (potassium sparing diuretics), דוגמת אלדקטון (ספירונולקטון) ואמילוריד, הם תרופות המגבירות הפרשת שתן ללא אובדן אשלגן. מהווים טיפול משלים ביתר לחץ-דם ואי-ספיקת לב.

2. תרופות נוספות העלולות לגרום להיפרקלמיה: הֶפָּרין (תרופה נוגדת קרישת דם), תרופות חוסמות אלפא וביתא (Alpha and Beta blockers) נגד יתר לחץ-דם, דיגוקסין נגד הפרעות בקצב הלב, תרופות אנטי-דלקתיות שאינן סטרואידיות, דוגמת אינדומתצין ואיבּופּרופֶן.
3. תרופות אשר עלולות לפגוע באפיתל האבובית בכליה ולגרום לאובדן חמור של אשלגן ועל ידי כך להיפוקלמיה:א. תרופות אנטיביוטיות ממשפחת האמינוגליקוזידים, דוגמת גנטמיצין, טוברמיצין וסטרפטומיצין.
   ב. פניצילינים וטטרציקלינים מסוימים (תרופות אנטיביוטיות).
   ג. ציספלטין נגד סרטן.
   ד. תרופות אנטי-פטריתיות, כמו אמפוטיריצין ופלוקונזאל
   ה. β-adrenergic agonists, כמו ונטולין ו- metaproterenolלטיפול בחסימת דרכי הנשימה.
   ו. משתני לולאה (loop diuretics) מסוימים, כגון furosemide ותיאזידים (thiazide diuretics), דוגמת דיזותיאזיד, המשמשים לטיפול ביתר לחץ-דם ובצקת. הם גורמים לירידה ברמות אשלגן, מגנזיום ונתרן בדם ולעלייה ברמות סידן וחומצת שתן בדם.
   ז. מתילקסנתינים, כמו תיאופילין המשמשים לטיפול בחסימת דרכי הנשימה, כמו באסתמה.

לסיכום, אשלגן הוא  מינרל חיוני הדרוש לתפקודו התקין של הגוף ולבריאותו. על פי סקירה, שהתפרסמה ב-Nutrients, ועל פי סקירה של המכון האמריקאי לבריאות (NIH), להגברת צריכת אשלגן בתזונה יש יתרון פוטנציאלי בהורדת הסיכון ליתר לחץ-דם, גורם הסיכון העיקרי להתפתחות שבץ מוחי, מחלת לב כלילית, אי-ספיקת לב והשלב הסופי של אי-ספיקת כליות (end-stage renal failure). יתכן גם, כי להגברת צריכת אשלגן פוטנציאל להוריד את הסיכון לשבץ מוחי על ידי מנגנונים נוספים לזה של לחץ דם. אולם, עדות הולכת וגוברת מצביעה על כך שליחס צריכת נתרן-אשלגן יש יתרון גדול יותר לבריאות הלב  מאשר לכל אחד מרכיבי תזונה אלה לחוד. בנוסף לכך, צריכה מספקת של אשלגן עשויה להשפיע מאד על וויסות הגלוקוז, להגביל את הסיכון לסוכרת, במיוחד בחולים תחת טיפול בתרופה המשתנת, thiazide, ובחולים המצויים כבר בסיכון מוגבר להתפתחות מחלות נלוות נוספות.

ראיות הולכות וגוברות מצביעות על כך שלשינויים בהרגלי אכילה יש יתרונות פוטנציאליים גם לעצמות השלד ולכליות. אולם, סקירה של המכון האמריקאי לבריאות טוענת, כי דרוש מחקר נוסף הן על אשלגן שמקורו בתזונה והן על זה שמקורו בתוספים על מנת לקבל מסקנות נחרצות לגבי השפעותיו המיטיבות.

סקירה נוספת, שהתפרסמה לאחרונה אף היא ב-Nutrients, מציינת כי שיפור בתזונה מייצג אסטרטגיה חשובה במניעת מחלות ויש לו פוטנציאל עצום בשיפור בריאות הציבור. אם מתבטאים בלשונו (to paraphrase) של אריסטו: הטבע אינו עושה שום דבר ללא מטרה; מעלה (virtue) ומצוּינות (excellences) נמצאות בנקודת האמצע (midpoint) בין שתי נקודות קיצון (מחסור קיצוני ועודף קיצוני). קידום תזונה מתונה הגיונית והימנעות מקיצוניות בשילוב פעילות גופנית וגורמים אחרים של אורח חיים בריא, עשויים להביא הרמוניה לביולוגיה ופיזיולוגיה של הגוף, ועל ידי כך לשפר את איכות החיים ולמזער את הסיכונים למחלות כרוניות מתישות (debilitating) של התקופה המודרנית. זה מתייחס במיוחד לאנשים אוכלי-כל (omnivorous) החיים באופן עצמאי בקהילה והינם בעלי גישה נוחה למגוון מזונות בלתי מוגבל.

אשלגן אמנם חיוני לתפקודו של הגוף, אבל אינו מהווה את המענה היחיד לחיים בריאים. באופן כללי, דפוסי אכילה  בריאים ואיזון תזונתי הם הגורמים החשובים ביותר המחזקים את הבריאות ושומרים מפני מחלות.

[1] pH – מדד לרמת החומציות של תמיסה מימית.

[2] תסמונת מטבולית – מאובחנת כאשר קיימים שלושה מהתסמינים הבאים: רמות גלוקוז גבוהות בדם, השמנה בטנית, יתר-לחץ דם, יתר-שומנים (טריגליצרידים) בדם ורמות נמוכות של HDL-כולסטרול (הכולסטרול 'הטוב') בדם.

[3] היפרקלמיה – יתר אשלגן בדם, רמות הגבוהות מ-5.5 mEq/L