אַקְנֶה (acne, חטטת בעברית) נחשבת לשילוב של ייצור-יתר של חֵלֶב (sebum), שגשוג-יתר של זקיקי שיער (follicular hyper-proliferation) ומושבה של חיידקים (bacterial colonization). אקנה היא המצב הנפוץ ביותר של מחלת עור. למרות ששיא שכיחותה הוא בגיל ההתבגרות, המצב ממשיך לעתים קרובות גם בקרב מבוגרים. על פי סקירה שהתפרסמה ב-Dermatology, 'שרשרת גורמים' תורמים להיווצרות הנגעים, כלומר קֶרֶטיניזָציָה1 בפתח זקיק השיער, פלישת חיידקים, שינויים בחלב ודלקת. חיידק Propionibacterium acnes מאכלס את הזקיקים ובלוטות החלב. החיידק מפריש ליפָּאז (אנזים) המפרק את השומנים המרובים בחלב לגליצרול, המשמש לו כמצע מזון, ולחומצות שומן חופשיות, להן השפעה דלקתית וקוֹמֶדוֹגֶנית2.
אקנה מתפתחת, כנראה, בפרטים בעלי נטייה גנטית, כשלגורמים סביבתיים, ביניהם תזונה, תרומה מסוימת. התפתחות אקנה קשורה באנדרוגנים3 והורמונים מתווכים אחרים, כולל גורם גדילה דמוי-אינסולין (insulin-like growth factor 1 – IGF-1), בעיקר בהשפיעם על ייצור החֵלֶב, וכמו כן בכך שמעודדים שגשוג תאים לא מבוקר. במחקר קטן שהתפרסם ב-British Journal of Dermatology, נמצא מתאם בין כמות החלב שנפרשה (מיקרוגרם/סנטימטר2) לבין כמות ה-IGF-1, כלומר כמות מוגברת של IGF-1 עלולה לגרום להפרשה מוגברת של חֵלֶב. מחקר קטן אחר, שהתפרסם ב-Journal of the European Academy of Dermatology and Venereology, ניסה להוכיח את הקשר בין IGF-1 לבין אקנה. בנערים ונערות עם מחסור בגורם גדילה זה (תסמונת לָרוןֹ) לא התפתחה אקנה וחל איחור בהתפתחותם המינית. עם טיפול בגורם הגדילה, רמות האנדרוגנים עלו. אקנה הופיע רק בטיפול עודף ומשהופסק או שהמינון הוקטן, אקנה נעלמה.
חוקר בסקירה של הפָּתוֹפיסיולוגיה (תהליך פיסיולוגי מופרע שקשור במחלה) של אקנה, שהתפרסמה ב- Dermatology, מציין כי הֶבְּרָה, רופא עור אירופאי מוליך באמצע המאה ה-19, שסקר את הספרות ההלניסטית, טען כי בכתבי היפּוֹקְרָטֶס לא נמצא תיאור של אקנה. הברה הסיק, כי היוונים לא התייחסו לאקנה כמחלה. במילה, acne, על פי אחת מההשערות, השתמש, כנראה, לראשונה במאה הששית רופא בקונסטנטינופול בשם אֶטיוּס אָמידֶנוּס, אשר כִּנָה במושג זה נגעים המופיעים על הפנים בשיא החיים (acme). עד המאה ה-12 לא הבדילו בין שתי האותיות, m ו-n. השערה אחרת אומרת, כי אקנה נקראה כך בשל העדר גֶרֶד. במאה ה-15 צלסוס היה הראשון להכיר באקנה כמחלת עור, וכּנָה אותה וָאריוּס, להדגיש את רבגוניות הנגעים.
טיפול באקנה
לאקנה השפעות חברתיות, פסיכולוגיות ונפשיות. אקנה משפיעה באופן ממשי על איכות החיים, כולל פרישה מהחברה (social withdrawal), חרדה ודכאון, ההופכים את הטיפול בה לחשוב למדי.
1. תכשירים לטיפול מקומי ללא מרשם – חלק מהמוצרים משמידים את החיידקים שגורמים לדלקת, חלק מסירים את עודף החלב, אחרים מזרזים שגשוג תאים חדשים וסילוק התאים הישנים ולחלק מהמוצרים פעילות נגד כל התופעות הללו. בין המוצרים הנמכרים: א. בנזואיל פֶּרוקסיד המעכב צמיחת חיידקים והנמכר בארץ בשמות מסחריים, כמו קלירֶקס, בֶּנזָק ופָּנוֹקְסיל; ב. תחליב חומצה סָליצילית – מקלף את שכבת העור העליונה ומשחרר את פקקי החלב. קיימים גם תכשירים נוספים המקלפים את העור, כמו חומצה גליקולית; ג. תכשירי גופרית לבד ובתשלובת עם חומרים אחרים. הגופרית מייבשת נגעים מודלקים וגורמת לקילוף קל. לחלק מהתכשירים ריח לא נעים.
מנהל המזון והתרופות האמריקאי (Food and Drug Administration – FDA) מזהיר שחלק מהמוצרים לטיפול באקנה עלולים לגרום לתופעות לוואי חמורות, כולל התכווצות הגרון (throat tightness), התנפחות הפנים, השפתיים או הלשון. תופעות אלה הן נדירות ואין לבלבל ביניהן לבין האדמומיות, הגירוי או העקצוץ המופעים במקום בו מורחים את המוצר.
2. תכשירים לטיפול מקומי הדורשים מרשם – תרופת המרשם הנפוצה ביותר היא חומצה רֶטינוֹאית (תרופה המקטינה הפרשת חלב, גודל בלוטת החלב והתמיינות בלוטות החלב), שהוכנסה לשימוש בשנות השבעים של המאה ה-20. היא עלולה לגרום ליובש, לגירוי של העור וכן לגרור תגובה לא נעימה לחשיפה לשמש. שמותיהם המסחריים השונים של התכשירים מקבוצה זו, הם: קרם לוֹקְסיד, רֶט-אָויט, רֶטין-A ואירול (Airol).
תכשיר חומצה רטינואית, הנתן דרך הפה, הוא איזוטרטינואין. השמות המסחריים שלו הם רוֹאָקוּטָן, אקנה ויט, איזוֹטְרֶקְס וקוּראטָן. התרופה היא אנטי-בקטריאלית ומסייעת בחידוש העור.
3. תכשירים אנטיביוטיים לטיפול מקומי באקנה – תכשירי אנטיביוטיקה משמשים בטיפול באקנה דלקתית. הנפוצים בהם הם: א. בֶּנְזָמיצין שהינו שילוב של בנזואיל פֶּרוקסיד והתרופה האנטיביוטית אֶריתְרוֹמיצין; ב. זינְדָקְלין, שהינו שילוב של אנטיביוטיקה מסוג קְלינְדָמיצין ואבץ.
4. תכשירים לטיפול באקנה הניתנים דרך הפה – תכשירים לטיפול סיסטמי דרך הפה מותווים בסובלים מאקנה דלקתית בינונית עד קשה, באלה שלא הגיבו לטיפול מקומי ובמקרים שבהם הפריחה מכסה אזורים נרחבים של הפנים והגֵו, כך שהטיפול המקומי הוא פחות מעשי. משתמשים, בדרך כלל, באנטיביוטיקה ממשפחת הטֶטְרָציקלינים, כמו מינוֹציקְלין, דוֹקְסיצילין. תופעות הלוואי של תרופות אלה הן רגישות לקרני השמש וגירוי מערכת העיכול.
5. טיפול טבעי באקנה – מספר טפולים טבעיים עשויים להיות יעילים בהפחתת הדלקת והפצעונים של אקנה. באתר בית החולים האוניברסיטאי, Mayo Clinic, מפרוטים מספר טיפולים טבעיים: א. שמן עץ התה – ג'לים המכילים 5% שמן עץ התה עשויים להיות יעילים בדומה לתכשיר בנזואיל פרוקסיד; ב. חומצה אלפא הידרוקסי – מסייעת בקילוף תאי עור מתים ופתיחת נקבוביות העור. תופעות לוואי כוללות רגישות לאור, אדמומיות, עקצוץ קל וגירוי בעור; ג. חומצה אָזֶלָאית – יש לה תכונות אנטי-בקטריאליות. קרם המכיל 20% חומצה אזלאית יעיל כיתר התכשירים המקומיים ואף יעיל יותר כאשר משתמשים בה בתכשיר המשלב אריתרומיצין (אנטיביוטיקה); ד. סחוס בקר (bovine cartilage) – קרם המכיל 5% סחוס בקר עשוי להיות יעיל לטיפול באקנה, אולם נראה כי אין תכשירים כאלה בישראל; ה. אבץ – תחליבים וקרמים המכילים אבץ עשויים להפחית את פצעי האקנה; ו. תמצית תה ירוק – הרפואה הסינית משתמשת בתה ירוק במשך מאות שנים כתרופה למחלות רבות (ראה כתבה 'השפעותיו הבריאותיות המיטיבות של תה'), וביניהן אקנה, וגם כיום ניתן למצוא מוצרי טיפוח עור רבים המכילים תמצית תה ירוק.תחליב תמצית תה ירוק 2% עשוי לסייע בטיפול באקנה; ז. אָלוֹ-וֶרָה – ג'ל אלו-ורה מרגיע את העור; תכשיר חומצה רטינואית (טְרֶטינוֹאין) בשילוב עם אלו-ורה 50% יעיל יותר מחומצה רטינואית בלבד; ח. שמרי בירה (brewer's yeast) – התכשיר היחיד ברשימה זו שנלקח דרך הפה. מופיע גם בתוספת ויטמין B12. שמרי בירה עלולים לגרום לגזים בבטן.
דרושים מחקרים נוספים על מנת לקבוע את היעילות הפוטנציאלית והבטיחות לטווח ארוך של תכשירים טבעיים וטיפולים טבעיים אחרים באקנה, רפואה סינית וצמחי מרפא אָיוּרבֶדיים (ayurvedic herbs) ברפואה ההודית המסורתית.
האם קיים קשר בין תזונה לבין אקנה?
הקשר בין תזונה לבין אקנה שנוי במחלוקת מאז השנים המוקדמות של 1900. בתחילת המאה ה-19, החוקר, בֶּטְמן, אשר פרסם את התיאור האמין הראשון של אקנה, יעץ לא להרבות בשימוש בירקות חיים וגם לא להשתמש באופן חופשי בחומצות הירקות. בן זמנו, גרין, יעץ לוותר על צריכת יין, בירה חזקה, משקאות חריפים, קפה וחומרים ממריצים מכל סוג שהוא וכן על ארוחות כבדות ממקור בעלי חיים. בין השנים 1930 ו-1960 המליצו לעתים קרובות לחולים באקנה להימנע ממספר מזונות, עודף פחמימות, מזונות עתירי סוכר, שוקולד, שומנים וממתקים. בשנות הארבעים של המאה הקודמת שוקולד, חלב ורכיכות נמצאו כ"נאשמים" העיקריים על ידי שולצְבּרגר ובָּאֶר, אשר הודו, כי במקרים מסוימים צריך להסיר מהדיאטה מזון אחד או יותר, כדי לשמור על הפציינט חופשי מנגעים חדשים.
על פי סקירה, שהתפרסמה ב-Journal of the Academy of Nutrition and Dietetics, החוקרים באותם ימים לא ממש הבינו את המנגנונים בבסיס הקשר בין תזונה לבין התהוות אקנה, וההמלצות התזונתיות התבססו בעיקר על תצפית, עדות אנקדוטית וספקולציות. כך למשל, כאשר חוקרים ראו ששוקולד מעלה את רמות השומנים בדם, הם שיערו שרמות השומן עולות גם בבלוטות החלב ועל ידי כך מחמירות את מצב האקנה; חוקרים אחרים דיווחו על אי-סבילות לגלוקוז בחולי אקנה. כתוצאה מכך, המליצו חוקרים אלה להימנע מצריכת יתר של פחמימות, כולל שוקולד וסוכר. ההמלצה נתמכה מאוחר יותר על ידי מחקר שהראה שיפור בחומרת האקנה בקרב חולים שדבקו בדיאטה מוגבלת בפחמימות. בשנת 1949 מחקר תצפיתי דיווח על קשר בין צריכה תדירה של חלב לבין חומרת אקנה, והמליץ לחולים להגביל צריכת מוצרי חלב עתירי שומן. עשר שנים לאחר מכן התפרסם מחקר שהראה ירידה בחומרת אקנה בקרב חולים שדבקו בדיאטה דלת שומן ודלת שומן רווי.
ככלל, מחקרים ראשונים אלה דיווחו, בדרך כלל, על קשר בין תזונה לבין אקנה.
בשנות הששים של המאה הקודמת החוקרים לא מצאו קשר בין מטבוליזם הפחמימות לבין אקנה ובין צריכת שוקולד לבין אקנה. למרות שמרבית המחקרים דנו בקשר בין צריכת שוקולד לבין אקנה, התוצאה הייתה שהחוקרים הגיעו להסכמה כללית שלתזונה אין קשר לאקנה. בשנת 1976 רופאי העור, לָיידֶן וקליגמן, הצהירו כי לתזונה אין תפקיד בהתפתחות אקנה ובמשך כמה עשורים לאחר מכן, טענו החוקרים, כי הקשר בין אקנה למזון הוא בבחינת מיתוס.
המשך הדיון בקשר בין תזונה לאקנה בחלק ב'.
